קראתי הרבה שיחות פה, ומישום מה הוצפתי אופטימיות.
כל אחד ואחת מכןם מרגישים לי שפויים. שאפילו אין מה לדאוג לכם כי אתם הכי בסדר מכולם.
ושרק אדם שפוי יכול לאבד את הדעת ולהסתבך רגשית בעולם הזה.
לא יודעת, מי שנולד פה כבנאדם וישר אמר לעצמו "סבבה, מגניב" נראה לי כמו פסיכופט.. אבל זה רק אני.
ובכלל, טוב לראות אנושיות, וכנות בין כל כך הרבה העמדות פנים – בעולם שמנסה להתחקות אחרי פרסומות בטלויזיה.
*
אצלי זה פרץ בגיל 18 . אמרתי טוב, זה ממש לא בשבילי הלחיות הזה, והמצב מאז רק התדרדר.
עכשיו בת 34, החלמתי מהדיכאון ונגמלתי מעשר שנים של משפחת הנוגדי. עכש