מחשבות.... - כמוני

shik · 2017-12-04T16:24:19+02:00

הייתי אצל הדיאטנית אתמול. והאמת שלא רציתי להיות אצלה. אני אוהבת אותה אבל...פתאום חשבתי לי שבא לי להגיד לה שאני לא חוזרת אליה יותר,כי אני רוצה לצמצם. יש הרבה מחשבות על זה. איך בא לי להרגיש את הבטן ריקה, ולהיות מסוגלת לנצח את זה, להרגיש שאני שווה משהו... היא הציעה להוסיף אוכל לתפריט כי אני רעבה. אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה כי אין לי זכות להיות רעבה. אני לא אמורה להיות רעבה. לא יודעת, אני נורא מוצפת ולא יודעת להסביר לעצמי למה. היא אמרה שהייתי צריכה להישאר עוד שנה בבית השיקומי, וכך, ללא סימפטומים-הייתי יכולה אולי לעשות ניתוח, אבל עכשיו זה כבר אבוד. אולי זה מה שהציף. זו מן אמירה כזו בסגנון של "אמרתי לך". (כי היא מאוד התנגדה שאצא מהבית השיקומי). אני כאילו בסדר, אבל באמת שאין מילים שיכולות לתאר את התחושות שלי לגבי איך שאני נראית. אני נחרדת, מזועזעת, מתביישת עד עמקי נשמתי, נגעלת מעצמי בטירוף. אבל כל המילים האלה הן כלום, הן לא יכולות להסביר באמת. אז אולי אני לא ממש בסדר. רופא המשפחה שלי הציע לי דיאטה (שהוא בעצמו עושה...)- בין היתר, אחד הכללים שלה, הוא להוריד לגמרי פחמימות. (אם הדיאטנית שלי הייתה שומעת אותו היא הייתה מקבלת חום....) ואני... כאילו יודעת שלהוריד פחמימות לא הביא אותי למקומות טובים בעבר, אבל באותה נשימה אני גם יודעת שזה מה שעוזר לרדת במשקל, מהר והרבה... אני מקנאה בו, כי הוא ירד מלא ונראה מצוין, ואני? אלוהים אדירים, אני מפלצת. ואם הוא רופא והוא עושה את זה - אולי זה בכל זאת בסדר. אחרי הבולמוס בשבוע שעבר, עברו עליי יומיים ממש קשים. לקח לי זמן להתאושש, זה היה סבל אמיתי. ואני כל כך מקווה שבפעם הבאה שאחשוב לבלמס, אזכור את היומיים האלה. זה לא שווה את זה. מי שלא חווה את זה, לא יכול לתאר לעצמו כמה כואב אחרי בולמוס. פיזית ונפשית. זה מרסק. אשמה, בושה, גועל, שנאה עצמית, אלה רק חלק מהתחושות.... אני לא רוצה את זה בחיים שלי. אם הייתי יכולה לצמצם לתמיד - שם הייתי רוצה להיות. זו פנטזיה שמתפוצצת לי בפרצוף פעם אחר פעם. כי אני לא חזקה מספיק. יש בנות שכן יכולות. לא אני. אני בצד הבהמי, הבולס, החייתי, הרעב, המשתוקק, הדוחה. עאלק בולימיה. אני סתם שמנה בהמה מגעילה. השומן הזה הורג אותי, (אם לא רגשית אז פיזית הוא כבר לגמרי נותן את אותותיו...), אני מתעבת אותו. אני מתעבת אותי כשאני מלאה בו. רזה לא אהיה אף פעם, ומזמן ויתרתי על החלום הזה. אבל להיות במשקל תקין, כזה שלא מסכן אותי, כזה שנוח לי בו, זה החלום שלי. יש לי גם מספר בראש, ולדעתי הוא לגיטימי מאוד. יש שיגידו שלא. יש לי מועקה נוראית, שאין לה שם.... בא לי לבכות..... הכל מבולבל לי בראש, אני מרגישה לא טוב. רע לי. רע בגלל שאני במקום הכי נורא שאפשר להיות בו- בשיא המשקל שלי. כל מה שבנות עם הפרעות אכילה חרדות למוות ממנו - אז זו אני. אני בדיוק במצב הזה. ואני ממש לא רואה דרך מילוט.... הערב מתחילה ללכת לחדר כושר... אני ב-פ-א-נ-י-ק-ה-!!!!