אני לא יודעת איך הגעתי למצב הזה אבל הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא אני וההתנהלות שלי מול עצמי.
ככל שעברו השנים, האנורקסיה שבי הפכה לחכמה יותר, מתוחכמת יותר, בלתי מנוצחת.
ואני מהצד הפכתי למודעת יותר, עצובה יותר, משלימה עם המציאות בעל כורכי.
דואגת שלא משנה מה וכמה אני ארגיש שבא לי למות ולצום אני לא אעז לעבור את מחסום ה-48 שעות.
כי אחרי 48 שעות אני כבר לא יכולה אפילו להסתכל על אוכל.
אז אני נלחמת כל יום, רק לא להגיע למצב שאני עוברת את הגבול הזה.
משננת לעצמי שאני חייבת לשבור את מעגל הקסמים ולאכול משהו קטן רק בשביל זה. רק בשביל לנצח את היום