תהיתם פעם למה אנחנו לא יכולים במאה אחוז להתמסר לשמחה? למה תמיד נחכה לגלגל שיתהפך עלינו, ולא נאמין שכל הטוב הזה יכול להישאר לאורך זמן? אולי זאת רק אני שתמיד לא מאמינה שהחיים יכולים להאיר לי בכל כך הרבה מזל. תמיד מאמינה שאם קורה לי משהו טוב, הקארמה כבר תדאג להחזיר את האיזון. ואולי הכל נובע בעצם מחוסר אמונה עצמית בכך שמגיע לי להיות מאושרת. הרי עזרתי לזולת (אבל לא מספיק), הקפדתי לאכול בריא ולעשות ספורט ( אבל לא מספיק), שמרתי על הסביבה (אבל לא מספיק), נלחמתי על הזכויות של האחר- אבל כמובן, לא מספיק. אולי לאנשים חרדתיים יש נטייה לפרפקציוניזם