סל שיקום? - כמוני

בחור27 · 2018-09-24T18:53:10+03:00

היי, אני כיום בן 28. סובל מחרדות מגיל קטן. זוכר עוד בכיתה א' את החרדות מהמחנכת.נאלצתי מידי יום לתרץ למורה שאני לא מרגיש טוב ושתתקשר להורים.אחרי תקופה ראו שאני חווה מצוקה נפשית.לא ידעו מה לעשות ונשארתי כיתה.המורה פוטרה. במהלך גיל ההתבגרות חוויתי חרמות, הייתי מסוגר בבית. מהבית לביה"ס,שוב ושוב. לא הייתי עם חברים או חברות סביבי. עם הזמן גליתי את הנטיה המינית שהעיקה עלי. נסיתי להתאבד בעזרת כדורי אקמול צינון וכדורים כלשהם. אחר תקופה פתחתי הפרעת אכילה, הייתי לוקח משלשלים לאורך חודשיים. בתיכון התחילו לי חרדת בחינות. לא הייתי ישן בלילה, מבוהל ומפוחד. בבגרויות הייתי לוקה בהתקף חרדה. נסיתי רטלין אך לא עזר.הגביר לי חרדה במקום ריכוז. לפני הצבא לקחתי טיפול פסיכולוגי, אך בצבא השתחררתי על נפשי לאחר כחודשיים בשירות. בגיל 22 חוויתי משבר נפשי עמוק שכלל חרדות כלליות, אי שקט, אי יכולת לעבוד למעלה מחצי שנה, עברתי גיהנום. התחלתי טיפול תרופתי בגיל זה כ-5 שנים בציפרלקס. הצלחתי לעבוד, ללמוד, לטייל ,לעבור לחיים עצמאים. לפני כמעט שנה, בליווי הרופא משפחה, הורדתי את המינון של הציפרלקס מ-20 מ"ג לאט ובהדרגה. החלו לי חוסר מוטיבציה, רייקנות ושיעמום, אך חשבתי שזה בר חלוף. התחלתי ללמוד ולגור עם שותפה. במהלך הלימודים לצערי נאלצתי לעבור ניתוח שהכניס אותי לחרדות איומות. חזרתי לציפרלקס, אך הפעם הוא הכניס אותי ליותר חרדות. מחשבות כפיתיות, אי שקט, פחד ובהלה. אנשים נראו לי כדבר מאיים שעלול לפגוע בי בכל רגע, ראיתי איך הם שולפים עלי נשק. לא ראיתי פיזית אלא בדימיון ופיזית. מין תחושה לא ברורה לי להסבר. חשתי במצוקה. פחדתי לסוע בתחב"צ, נאלצתי לקחת וואבן מידי יום. הפסיכיאטרית החליטה להחליף את הציפרלקס 20 מ"ג למירוניל, משו כזה. פחדתי להחליף ולכן כיום אני לוקח 7.5 מ"ג ציפרלקס. הפסקתי את הלימודים, אני לא בזוגיות ועובד כ-4 ימים בשבוע. רוב היום אני מעביר בבטלה. עדיין ישנן סיטואציות מפחידות עבורי. ההנאה שלי מדברים ירדה, וכל הזמן מחפש עם מי להיות. החורף תכף מגיע ואאלץ להסתגר בבית. לעיתים עוברות לי מחשבות על להתאשפז אך הפסיכולוג אמר שזה לא המצב. שאני צריך להקיף את עצמי בחברה בריאה. הוא צודק, אבל שם אני מרגיש חייזר. נמאס לי להיות על המתנה. להמתין שמשהו טוב יקרה, שהמצב יחלוף, שאוכל לחזור לעצמי. הימים עוברים ואני רק מזדקן. התואר שרציתי כרגע בהשהייה. אני לאט לאט מאבד אמון בכל המדע הרפואי הפסיכולוגי. לדעתי, הגישות והמחקרים זה נטו בולשיט. חרדות ודיכאון זה לא דבר בר חלוף אלא צורת התנהגות שאדם פיתח עם השנים. אני חושב ללכת למרכז יום, אך מפחד לאבד את העבודה אפילו שאני עובד רק -4 ימים. חשבתי על לנסות לקבל סל שיקום כי אני חייב ליווי ותמיכה. אבל אני יודע שביטוח לאומי זה מקום לא נחמד ורק ירים עלי קשיים. מה עושים?