שלום
בן זוגי כבר שנים, לטענתו זה מגיל קטן, בדיכאון. יש עליות ומורדות… הדיכאון נמצא שם למרות שמטופל תרופתית וגם בשיחות. יש לנו 3 ילדים קטנים. הרבה פעמים מעדיף לישון כדי לברוח מהמציאות כנראה, כמעט שאף פעם חיוך לא נסוך על פניו. הסיטואציות האלה מתחילות לשאוב אותי לדיכאון גם כן, אני עצבנית יותר גם כלפי הילדים וכלפי עצמי. אני מודעת למצבו שהוא לא אשם. אבל זה ממש לחיות עם מישהו "מת" בבית. אני באמת מיואשת… ותמיד הייתי אוזן קשבת, כתף תומכת היד המלטפת… קשה לי כבר להכיל. מרגישה שיש לי 4 ילדים ולא 3. אני מוצפת וחנוקה שהכל על הכתפיים שלי.
אשמח לעצה