כאב לצד שמחה, ייאוש לצד תקווה, חולי לצד בריאות

shik · 2018-12-26T19:48:58+02:00

הרבה זמן לא ביקרתי באתר... קראתי את הפוסט האחרון שרשמתי פה, קרו דברים מאז... לצערי הפסקתי ללכת לחדר הכושר וחזרתי לעשן (בשאיפה להפסיק בקרוב!!!). אני בטיפול במרפאה לה"א כבר חצי שנה. אני מאוד מאוד אוהבת את הדיאטנית, כל כך מקצועית, רגישה, מכילה, סבלנית ונעימה. עם הפסיכיאטרית (שהיא גם המטפלת שלי) לקח הרבה מאוד זמן עד שנוצר חיבור. בעצם רק בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהיא מצליחה לראות אותי, מצליחה לקלוט אותי... ואני בתגובה גם הורדתי הגנות ונפתחתי, ואני יותר מסורה לטיפול. המסר שקיבלתי מהמרפאה, לאורך כל הדרך, הוא שאני כרונית ושאין שום ציפייה לרפא אותי, אלא לנסות להקטין ככל האפשר את מקומה של הפרעת האכילה בחיים שלי ובמקביל להגדיל את תחומי החיים האחרים. אני בעצמי מאמינה שכבר אין לי סיכוי להחלים, אבל כשזה בא מצוות מקצועי זה קשה לשמוע. כואב, מתסכל, מעציב. לצערי הטיפול שם מוגבל לשנה בלבד (שזה מגוחך, כי בהפרעת אכילה כזו מורכבת, מה שנה יכולה לעזור...?), ואני כבר מעכשיו מתחילה להיכנס לחרדה מה יקרה איתי כשהשנה תגיע לסיומה. שוב אצטרך לחפש מסגרת טיפולית חדשה? שוב אצטרך להתחיל עם מטפלת, דיאטנית ופסיכיאטר/ית חדשות? ומה אם לא אמצא מסגרת מתאימה? (אני גרה בצפון צפון הארץ, המסגרות פה די מצומצמות), ומה אם לא ירצו לקבל אותי לטיפול? ואני עייפה מהנפילות, כמה שאני עייפה מהן. אחרי תקופה של כמה חודשים בהם אכלתי לפי התפריט פחות או יותר, תקופה ללא בולמוסים וממש מעט הקאות, תקופה בה ירדתי במשקל, נפלתי שוב למקום המוכר והידוע... במשך חודשיים וחצי התחלתי את היום בצמצומים, מה שהוביל לבולמוסים. כל יום היו בולמוסים והקאות (לפעמים יותר מפעם אחת ביום). זה שבר אותי, לא רציתי לצאת מהבית, לא רציתי ללכת לעבודה, הייתי כל היום במיטה, בכיתי וכאבתי. הרגשתי ייאוש ולא ראיתי איך אפשר לצאת מהמעגל האכזרי הזה של הצמצומים-בולמוסים. עצבות בלתי נסבלת השתלטה עליי. הרגשתי כמו מתה. ואז, מבלי שאני מצליחה להבין למה ואיך, לפני שבועיים התחלתי לחזור לחיים. התחלתי חוג קדרות, חזרתי לצייר וליצור, נפגשתי עם חברות הרבה יותר, הוספתי שעות שבועיות בעבודה. התאוששתי מהדאון הנוראי שאפף אותי. אבל עדיין היו בולמוסים. חשבתי שכבר לא אכפת לי, שהתייאשתי. אבל כן אכפת לי. ביום ראשון האחרון, הדיאטנית נתנה לי תפריט חדש (הקודם היה דל ביותר ואני לא הסכמתי להוסיף לו מזון בשום פנים ואופן. הייתי רעבה, ואולי זה מה ששבר אותי), תפריט מגוון ועשיר יותר (ועדיין לא מאוד גדול, ברור שחישבתי קלוריות). החל מיום ראשון אני בלי בולמוסים. חזרתי למלא יומן אכילה. אני לא מצמצמת למרות שזה מפתה. כבר ארבעה ימים. החלטתי להתייחס לכל יום בנפרד, לא לחשוב על מחר, רק על היום, רק להיום. כי לחשוב על מחר מפחיד ומייאש. אז כל יום כזה בלי בולמוסים והקאות הוא ניצחון קטן (גדול). כולי תקווה שאני עולה שוב על הגל. זה כל כך שברירי. ברגע אני יכולה ליפול. בעיקר אני מוצאת את עצמי מתוסכלת כשיש לי חשקים לאוכל "אסור", אוכל שאני יודעת שמותר לי רק בבולמוסים (בבולמוס מותר הכל, אין חוקים), כי למה בכלל אני מרשה לעצמי שיהיו לי חשקים כאלה? אני מתביישת בהם. ואני יודעת שהחשקים האלה הם פוטנציאל לאסון. אבל כמו שאמרתי - רק להיום.... אני מתנחמת בעובדה שכן הייתה תקופה משמעותית טובה עם האכילה וברצון העז שלי למצוא את הדרך הזו מחדש. ואולי אני צריכה להבין שעכשיו החיים שלי בנויים מגלים - כאלה של בריאות וכאלה של חולי. להבין ששני הקולות קיימים בי (ותודה לאל שיש גם קול בריא!). הנפילה האחרונה הביאה עמה תופעה חדשה ומאוד מוזרה שהגיעה פתאום משום מקום: התחלתי לפתח וטקסים וחוקים ממש כמו ב- OCD. (שוטפת ידיים 4 פעמים, כשיש מחשבות רעות חייבת לדפוק לעצמי על המצח 27 פעמים, יש קווים על המדרכות והכבישים שאסור לי בשום פנים ואופן לדרוך עליהם, בעוד שיש כאלה שאני חייבת לדרוך עליהם, אני צריכה שחפצים יהיו מונחים בצורה מסוימת, אני סופרת דברים וצריכה שהכל יהיה זוגי, ועוד...). אני מניחה שלא כל כך מהר נותנים אבחנה (אם כי הפסיכיאטרית אמרה בפירוש שזה ממש נשמע כ-OCD), וגם, זה בסך הכל חודשיים וקצת שזה קורה, אבל זה מאוד מבהיל, כי זה התחיל מקטן ורק הולך ומחמיר. בנוסף, אני לא מצליחה להתנהג בניגוד לחוקים האלה, למרות שאני רוצה ומנסה. ובעיקר - אני לא מבינה מאיפה זה נחת עליי פתאום. האם כתוצאה מהתקופה המערערת שחוויתי? למה? אני עובדת כמדריכת שיקום, מלווה נפגעי נפש (קצת אירוני, כשאני נפגעת נפש בעצמי...), ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת את העבודה שלי. היא נותנת לי תחושת משמעות. היא עוגן. האנשים שאני מלווה מדהימים, אני אוהבת אותם, קשורה אליהם והם באמת באמת חשובים לי. אני מקבלת הרבה שבחים מהעובד סוציאלי שאני עובדת תחתיו, וגם מהמשתקמים עצמם. מצד אחד זה מאוד מחמיא, מצד שני, אני לא כל כך מבינה איך זה קורה, והאם זו רק אני שמרגישה שאין לי מושג מה אני עושה בכלל? מרגישה שאני צריכה להיות מדריכה יותר טובה? תמיד הספקות האלה, התחושה שאני לא מספיק טובה.... כאב לצד שמחה, ייאוש לצד תקווה, חולי לצד בריאות... אלה הם חיי.