הורה מתעלל והרס חיים מוחלט

חיפאי1974 · 2021-12-09T12:09:47+02:00

הפוסט הזה הוא פחות פניה לקבלת עזרה, אלא יותר פוסט פריקה. הפוסט הזה לא קל לכן אני מזהיר מראש את מי שזה עלול לעשות לו טריגר. מאז שאני זוכר עצמי, הייתי שרוי תחת 'שלטון' אמא אכזרית, נרקסיסטית ומניפולטיבית במיוחד, שביחד עם נסיבות חיים אחרות הביאו להרס מוחלט של הנפש שלי ושל חיי. מגיל קטן צעקות, השפלות, קללות היו מנת יומי. היתה גם התעללות פיזית (הכאה בחגורה, סגירה בחדר, וכד') אבל ההתעללות הנפשית היא זו שעשתה את הנזק. החל מכתה ז' התחלתי להדרדר מאד בלימודים, ולמעשה כמעט ולא למדתי. בגלל שאמא שלי היא שחקנית מעולה ועושה רושם חיצוני מדהים, היא הצליחה באופן מתוחכם להסיט את תשומת לב ממי שכן ראו את המצב שלי להאשמת אבא (שהיה עם נכות) ולזה שאני פשוט 'עצלן'. בנוסף אז בשנות ה80-90' היתה הרבה פחות מודעות וטיפול לא היה נפוץ ונחשב כ'בושה', ולכן מצבי נשאר כפי שהיה ללא קבלת עזרה. בנוסף היתה הורה 'מרחף', לא הניחה לי לעשות כלום וכל דבר שכבר עשיתי טוב, באופן מיידי היתה נצמדת, משתלטת על הסיטואציה באסרטיביות, מזמינה חברים ומשפחה כדי להתגאות בעצמה כי 'היא לימדה אותי - היא מצאה את המורה למוזיקה - היא דחפה אותי למגמה בכתה' וכו'. ככל שחלף הזמן הבנתי שלא כדאי לי להתאמץ כי כל דבר שאני משיג ועושה בעצמי באופן מיידי 'מנוכס' על ידי אמא והקרדיט עובר אליה. ההצגות שלה מול חברים ומשפחה היו מביכות ומשפילות אך גם מדהימות באיכותן. היא נהגה לשקר במצח נחושה מול מורים ודמויות סמכות כדי להשאיר אותי במקומות שלא רציתי להיות בהם. רצונותיי תמיד התבטלו לחלוטין מול שלה, הייתי בובה על חוט בהצגה שלה. הייתי ילד חרדתי ופחדן ברמות שאי-אפשר לתאר אפילו. הביטחון העצמי שלי לא שהיה מרוסק, פשוט היה לא קיים. הייתי נכנס למכולת ולא מסוגל לדבר עד שהיו פונים אליי. מקללים, משפילים ומכים אותי והייתי פשוט שותק מרוב פחד, חששתי מהעונש שעלול לבוא. לא יודע להחזיר עד היום. את החטיבה והתיכון העברתי 'איכשהו' בלי ללמוד, כי הייתי ילד טוב (שקט, מתנהג יפה) ולא רצו להעיף אותי. בכל זאת, בתיכון עזבתי באמצע י"א כי הציונים שלי היו אפסיים, חלק מהמקצועות לא השתתפתי בכלל אלא רק ישבתי וחלמתי בשיעור. חלק מהמקצועות היו פשוט בציון '1 מ10'. סיימתי 12 ש"ל בתיכון אקסטרני, בעיקר על סמך נוכחות. את השירות הצבאי העברתי ביחידה קרבית שממש לא הייתי מתאים לה, רק רציתי לברוח מהבית. הייתי חייל די חלש ולא מאד אהוד על חברי לפלוגה, למעט חבר אחד או שניים קרובים. אחרי הצבא שכבתי שנה בבית בדיכאון נוראי, בכלל לא ידעתי מה קורה איתי, לא היתה לי שום עזרה אלא רק המשך ביקורת וחוסר חמלה מוחלט. לא ידעתי בכלל מה אני רוצה מעצמי ומהחיים שלי. שום כיוון של עבודה או לימודים. אבא שלי לא הצליח לעזור מאחר שגם הוא התמודד עם בעיות בריאות משל עצמו, למעט כספית. בגיל 22 הצלחתי איכשהו להרים את עצמי ובכוחות אחרונים ללכת לטיפול. הטיפול נמשך 3 שנים ולאט לאט נפתחו לי העיניים והבנתי מה קרה שם... מה שרק הימם אותי עוד כשהבנתי איזה נזק מטורף נגרם לי. חייתי בחוסר מודעות מוחלט להתעללות שעברתי ופתיחת העיניים הזו היתה סטירה ענקית. למרות הטיפולים הנפשיים שעברתי ונטילת תרופות בתקופות, לא הצלחתי לשקם לגמרי את הדימוי העצמי שלי ולדחוף קדימה את החיים, ולא היה לי כח לקום לעזוב את הבית ולעמוד ברשות עצמי. השהיה שלי בבית עודדה את ההתנכלות והיחס הקשה מהאם, שלא הפסיקה להדגיש כל יום עד כמה אני מפריע לה בחיים. חייתי בחרדה תמידית, לא טיפלתי בעצמי. דברים בסיסיים כמו מקלחת והחלפת בגדים דורשים ממני עד היום מאמץ מיוחד. לימודים באוניברסיטה או בכלל עבודה מסודרת נראו לי משימה מגלקסיה אחרת שאין מה לחשוב עליה בכלל. לא הצלחתי להתרכז בכלום, עישנתי בשרשרת, שקעתי בשיטוט באינטרנט ושהיה בצ'טים ימים על גבי שבועות, שם לפחות הצלחתי איכשהו ליצור כמה קשרים חברתיים קטנים. בגיל 27 במאמצי על פתחתי איזה סוג של עסק 'אונליין', אבל משהו שהיה ספוראדי ולא מסודר ולא ממש הביא לי פרנסה. אני כיום לא עובד המון זמן. הנזק ברוב הימים הביא אותי לבחור באשה שגם היא נרקסיסטית, מניפולטיבית ואלימה. במשך 12 שנה. חשבתי שסוף סוף תיקנתי את חיי. אך לא... השנה-שנתיים ראשונות היו די טובות, היתה רומנטיקה ואהבה והמון כיף. ברקע כן היו התפרצויות זעם שלה, שלעיתים הגיעו לקללות, השפלות בפומבי מול חברים וסצנות בחוץ מול זרים. וגם דרישות כלכליות (היא באה מרקע קשה ודעתה נטרפה מהמצב היחסית טוב שהייתי בו, היום אני מבין שהיא עשתה לי תרגיל). לרוב בחרתי להתעלם, לנסות לרצות, להרגיע. אומרים שגבר מתחתן עם אמא שלו וזה נכון. לפעמים זה היה עובד, ומאחר שכבר לא היה לי כח להתמודד עם כל הרוע הזה (ולפרק משפחה עם 2 ילדים), פשוט הלכתי והתכנסתי בתוך עצמי ושקעתי בדיכאון יותר ויותר עמוק. לפני כ10 שנים אבא נפטר, וזה רק החמיר את מצבי. אבא היה האדם היחיד בחיי שהתייחס אליי באנושיות, והאובדן שלו היה מכה קשה מאד עבורי. במקביל התחיל סכסוך ירושה מכוער במיוחד עם האם שסירבה בכל תוקף 'לשחרר' את מה שאבא נתן לי, וגררה אותי 5 שנים בבית משפט. הגעתי לבית חולים מספר פעמים, כולל לטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי בגללה. הרבה פעמים פשוט רציתי למות ולסיים את החיים האלה. ההליך גרם גם נזק כלכלי נוראי למשפחה (סכומים של 6 ספרות לעורכי דין ובעלי מקצוע אחרים), והותיר אותי מרוסק. לפני 5-6 שנים התחילו קטעים מאד קשים עם בת הזוג. אם חשבתי שאמא שלי אכזרית, בת הזוג שלי לימדה אותי אכזריות אמיתית מהי. אני חייב לציין שאני אדם מאד נעים, שקט, מרצה. הייתי עושה הרבה דברים בשבילה, רץ, קונה, משלם, מחבק, אוהב ומה לא. סופג. זה לא ממש עזר. אין בה חמלה וחולשה מאד מרגיזה אותה. יום אחד התמוטטתי בבית על הרצפה בהתקף חרדה נוראי, והיא עברה מעליי בהתעלמות מוחלטת. התחננתי לעזרה, שתקרא לאמבולנס, והיא באדישות אמרה 'אני לא מטפלת באנשים חולים'! זו סצנה שאזכור לעולם. אב ילדייך, שוכב על הרצפה? תמות! כל הסימנים של התעללות נפשית קשה היו שם: הדלקת גז (האשמה שלך בדברים שלא עשית, או הכחשה מוחלטת של דברים שהיא עשתה, גם מול העיניים שלי ובאותו הרגע). GASLIGHTING דבר אכזרי במיוחד, כשזה נמשך הרבה זמן זה בהחלט גורם לך לפקפק בשפיות שלך. טיפול בשתיקה - התעלמות טוטאלית מהקיום שלי בבית, הפנית גב, מאמץ ניכר לא להסתכל בעיניים, כניסה/יציאה מהבית בלי אמירת שלום או כל הכרה בנוכחות שלי. כל התחנונים, ניסיונות הדיבור הריצוי והפשרה נתקלו בבוז או התעלמות. לפני 3 שנים היא הגיעה למניעת חיבה מוחלטת בתור עונש אולטימטיבי. אין יחסי אישות, אין נשיקות או חיבוקים. ריחוק מוחלט. אני יודע בוודאות שהיא יצאה ושכבה עם גברים אחרים בלי חשבון. היא גם זרקה לי את זה בפנים 'יש לי הרבה חמוד שלי'! במסגרת העבודה שלה היא היתה חוזרת בשעות לא שעות, בחצות או אחרי. לפעמים ב4 לפנות בוקר כי היא השתכרה ונשארה לישון 'אצל חברה'. אני אגב מעולם לא חשבתי אפילו לעשות דבר כזה. אני עד היום לבד כמו כלב, שכחתי מזמן מה זה מגע ורוך של אשה. לא יודע אם אני בכלל מסוגל להתקרב שוב לאשה אחרי כל הגיהנום הזה. קשה לי גם לא להאשים את עצמי כי אני איפשרתי את ההתנהגות הזו כלפיי ולא הצבתי גבולות. פשוט לא היה כח יותר להתמודד עם כל הרוע הזה אחרי מה שעברתי. רציתי להתקפל ולמות. שוב, כל ניסיון להתקרב, לפשר, לשאול, נתקל מיידית בחומה בצורה, בקללות, באיומים ובאלימות. הרגשתי חוסר אונים מוחלט. לפני שנה היא החליטה להתגרש, הגישה תביעה אכזרית במיוחד (תוך כדי שהיא מציינת את הדיכאון שלי כדי לנסות למנוע ממני לראות את הילדים שלי ולגזול רכוש). היה לי חומר מסויים עליה, על הבגידות, על היחס (הקלטות של קללות ואיומים). בגלל כל מה שעברתי עם אמא שלי בבית המשפט לא היה לי כח לעוד הליך, פחדתי שזה יהרוס אותי סופית ואני אמות. בדיעבד אני יודע שברבנות רוב הסיכויים שהיא היתה עפה על הישבן בלי הרבה. ב2019 היא תקפה אותי מילולית בוקר אחד בצורה כה קשה שהתמוטטתי והלכתי לאישפוז מרצון. אח"כ פניתי לרווחה. ברווחה מטפלים בי מאז, אבל בגלל פחדי ממנה ביקשתי מהם שלא יפנו אליה. לפני התביעה גם עשתה את תרגיל המשטרה הידוע, התקשרה ואמרה שאני מאיים עליה. כמובן שעצרו אותי והרחיקו אותי מהבית. גם לפני כן משטרה היתה בבית כמה פעמים. בבית המשפט החזירו אותי הביתה אחרי שהשופטת הבינה מה קורה ושגם לה יש 'חלק משמעותי' במצב. עדיין זה עלה לי ב5 שבועות מחוץ לבית שלי, הכל על וויכוח מטופש שבו לא איימתי ובטח לא הרמתי יד. בגלל האלימות שבהחלט קיימת נגד נשים, רשויות החוק לא לוקחות סיכונים וברגע שאשה מתלוננת נגדך אתה מיידית בחוץ. בפעם האחרונה שהגיעה משטרה, סוף כל סוף עצרו *אותה*, והרחיקו אותה מהבית, כך שהיא הבינה שהמשחק הזה כבר לא משתלם. אני כיום שבר כלי מוחלט. הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים, בקושי, הם שני ילדים. ילדים שגם החיים שלהם נהרסו לגמרי כי לאמא שלהם אין חשבון לכלום חוץ מלעצמה. ילדים שחוו טראומה. רציתי שהמשפחה שלי לא תהיה כזו, והנה היא כזו. אני מסתכל על עצמי ורואה את גיל 50 בא, בלי שום דבר טוב שאני יכול לציין. לא רואה איך אני יוצא מהמצב הזה. אני חש כי החיים רימו אותי. שום דבר לא מעניין אותי יותר, אין לי תחביבים או הנאה ממשהו. הטראומה אכלה הכל. אין לי כח אפילו לקום ולטפל בעצמי או לקבל עזרה. לא סומך על עצמי או מישהו אחר. זה כבר לא יהיה מה שרציתי. אני רק באבל עמוק על חיים שהיו יכולים להיות לי. אם הפוסט הזה יעזור למישהו צעיר ממני לברוח ממקום כזה ולחיות, אולי משהו עשיתי.