מצחיק להסתכל אחורה בזמן, לראות כמה השתניתי בתור אדם, כמה התבגרתי, כמה דברים עזבתי או התחלתי ולמרות כל זאת, אני עדיין אותו אדם.
אדם שלא מאמין באלוהים ועדיין השירים והמסורת היהודית נכנסה לו עמוק ללב וכשהוא שומע את שירי ילדותו הוא מתמלא געגוע לא מוסבר לאותה תקופה צבועה בצהוב-חום.
פתאום הילדות לא נזכרת בצורה כזו קשה, אני נזכר בשמחת החיים שהייתה לי בתור ילד, באהבה שלי לדת.
לשירי שבת, לדברי תורה. לעליית התורה שלי בכותל. אני רוקד בבית, בבגדי שבת, במין הארה כזו שמחממת את הלב, שגורמת לפרפרים בבטן במבט לאחור. כל מה שעברתי בילדות, כל הדברים הרעי