ה-אמא שאני. לילדה שלי. ולילדה שבי.

Coffee · 2022-03-07T18:21:06+02:00

"אמא, זה כואב למות?" הילדה הזו שלי, שאני אביא לעולם, תביט בי בתום ובאהבה אינסופית תחכה לתשובה שתספק אותה. כל כך עמוקה, כובשת וסקרנית. כל כך מוטרדת משאלות קיומיות, כאילו עברה דבר או שניים בחיים הקצרים שלה. כל כך תזכיר אותי. ואיך אענה לך ילדה שלי ואת רק בת שבע, לא הספקת לסבול ואמן שלעולם לא תכאבי, כי לפעמים יותר כואב לחיות? איך אגיד לך שלמות לפעמים נראה כפתרון הכי אידיאלי לכאב החזק באמת? ואיך אוכל להרוס לך את התמימות הילדותית הטהורה, שמאמינה שהעולם הוא טוב, ושאמא יכולה להגן עליך מפני כל דבר? ובסופו של דבר אענה לך ילדה שלי, שאחרי שמתים- כבר לא כואב. אבל מאוד מאוד כואב למי שנשאר מאחור. ואת תסתכלי עלי בעיניים קרועות לרווחה ותשאלי בחוסר אונים מוחלט: "מה אמא, גם את תמותי לי????" והדמעות יעלו מעצמן ואחבק אותך קרוב קרוב אלי. ארגיש את הנשימות שלך, את הלב שלך פועם. המון מילים יעברו לי בראש, המון מחשבות, עלי, עליך, על החיים שבניתי, על האמא שאני רוצה להיות בשבילך. והמון מילים, המון מחשבות על האמא הלא אחראית שהייתי לעצמי. על זה שהפקרתי עצמי לזרועות הייאוש. שלא הייתי חומלת מספיק ורכה כדי ללטף את הילדה שבי. ואיך אוכל לעמוד מול המבט הבוחן בוחן שלך שבטוח שאין אמא טובה יותר ממני? איך אוכל להסתכל עליך, וכל כולך אהבה ולהודות בפניך שבעצם נכשלתי בלהורות את עצמי? איך אספר לך שאמא פעם כל כך כל כך רצתה למות? רצתה לשחרר מהחיים. להרפות. שלאמא החזקה שלך לא היה כבר כח לסחוב את החיים. שהמשא היה עליה כבד מידי. איך אומר לך שאמא כמעט כמעט וויתרה עליך? הילדה המקסימה שאת? כמעט וויתרה על עצמה. איך אומר לך שבעצם אמא- היא אמא לא אחראית? מתרשלת? שלא באמת יכולה להיות שם, להגן, לחבוק, לאהוב? ואת? כאילו תביני את כל המערבולת הזו שבי, תחבקי חזרה ותניחי עלי ראש בבטחה. תתמסרי לרגש האמהות שבי. כמו תנסי להוכיח לי שכן- אני ראויה להיות אמא. ואלחש לך: "אמא לא רוצה למות". וברגע הזה אאמין בזה יותר מכל דבר אחר. ואולי יהיה זה הרגע הראשון שאבין באמת באמת מה הייתי עלולה להפסיד, אם הייתי מוותרת.