בס"ד



אומרים שצדיקים אמיתיים, הם כאלה שקיבלו טיפה מהאור.

טעמו אותו- על קצה הלשון.

לא יכלו מאז להפסיק לעבוד את הקב"ה,

לא יכלו להוריד את העיניים מספרי הקודש.

ואם להבדיל אלפי הבדלות,

בן אדם טועם- ממחשבות קשות.

האם גם הוא?

ככה מכור?

לדברים… שגורמים לו להרגיש גמור.

והאם גם הוא לא יכול יותר? להפסיק לחשוב,

כי הוא כבר טעם והשקר- הרגיש לו טוב.

ואם כל המחשבות והיצרים והפחדים,

האם זה בגלל שנגענו בו טיפה יותר מאחרים?

שפתחנו את הדלת הלא נכונה- בשנייה האחרונה.

ומה זה בעצם אומר? שכך נִחְיֶיה חיים שלמים?

ככה…

בלי מעצורים?

ואולי יש אנשים שתוההים, למה