בעבר הייתי עושה קולות עם הפה וחשבתי שזו דרך מעניינת להילחם בעולם ולשפר אותו, ולא חשבתי על זה שהם מפחידים אנשים. עכשיו אני לא עושה קולות אבל אני נושף בטעות על אנשים. כיוון שאני עושה דברים מפחידים אנשים בכפר מסתכלים עליי יותר מדי וזה מטריד אותי אז אני מסתכל באיום בחזרה וזה יוצר מריבות עד כדי מכות. חבל שהפכתי מעדין לתוקפני, עכשיו אני חוזר להיות עדין. אני מניח שבמקום איום ותוקפנות צריך לשמוח על יכולות ועל הצלחות ולהביע חיוביות.
דבר שני: אני אוהב אהבה עצומה יותר מכל אדם אחר את המטפלת שהייתה לי לפני הרבה שנים ותמיד אמשיך לאהוב אותה ולחשוב