נגד כל החסמים

רבתי עם חבר שלי
הוא פגע בי
נעלבתי
אני מבויישת
אני כועסת
עליו ועל עצמי
אפילו שאני לא צריכה להיות
כל האזעקות מופעלות
אבל אין מוצא
אני יודעת שעם הפסיכולוגית יהיה הכי בטוח להוציא
אבל אני מתביישת
זה לא עניין רגיל
אני רעבה
היינו בסרט אווטאר החדש אחהצ
וחזרנו
ומאז ישר למיטה
בקושי שתיתי מים
לא אכלתי
הוא אכל
אבל אני כעסתי אז לא יצאתי אפילו לשירותים
ולא לקחתי תרופות
וכל הטריגרים לחוצים
ואני יודעת מה נכון ומה לא
אבל אין לי מקום בטוח
ואני משכנעת את עצמי שיש
ושאני יודעת איפה הוא
אבל לא, אין אותו
ואני בכלל לא יודעת אם אני בנויה לחיות ביחד
אני לא רוצה בדידות
אני לא רוצה בכאילו
אני לא רוצה מאושרת רק בתנאים כאלו
יש לי מחר רוב יום פנוי
זו נראית לי כמו הזדמנות להתרפק
לא להתחייב
שמותר להתרסק בלי רגשות אשם
ובערב הפגישה
עם המדהימים, השלושה
לפחות
שעבדתי איתם
הקליטו, אני שרתי
הגיבו, אני ריחפתי
ובא לי להמשיך לעוף
בידיעה שכשאתוש
אמצא לי את עצמי
כמוצא אחרון.
אם יש לעולם טוב לתת
אני אברור אותו בפינצטה.
אף אחד לא מריונטה.
גם אם מבחירה.
גם אם בבריחה.
גם אם במחיר.
שילכו לעזאזל כולם.
אני ואת, אנחנו השמש.
אנחנו העולם.