התחלתי טיפול ברמבם .... אני כבר שם חצי שנה ההתנהלות שם היתה לי כל כך קשה
שמעתי בתוך הקבוצה בנות צעירות שבמצוקה ויצאתי כל פעם מחדש עם חץ בלב מכאב
התגברתי וכל פעם מצאתי מקום לחזק אותם ולצאת משם מרוקנת!
אחרי חצי שנה התחלתי לקבל טיפול תזונאית ,שבנתה לי תפריט
בלי להעליב הרגשתי שאני ממש לא סומכת עליה היא היתה פשוט אשה מלאה מאוד
שאין לי בעיה אם זה אלא המחשבה שבטח היא לא מבינה כלום כי היא בטח לא מבצעת או יודעת לשלוט בעצמה
מה אעשה ממש בלי לעליב מרגישה יותר חוסר אונים והמחשבה איך אוכל לצאת מהסיפור הזה???????



הי מלמל,
בואי נחשוב יחד על מה שקורה לך בקבוצה - למה בעצם את לא משתפת? למה את לא פותחת את הדברים שלך ומבקשת משאר חברות הקבוצה תמיכה וחיזוק?
בכל מקרה, את כאילו לא סומכת עליהן, ומסתירה את המצוקה שלך.
ומשהו דומה קורה לך אצל הדיאטנית שלך - גם שם את לא סומכת ומסתירה את הקשיים.
אני חושבת שאישה מלאה יכולה להיות אחת חסרת שליטה או אחת שיכולה ללמד אותך מה זה לקבל את הגוף בכל מידה וגודל ומה זה לאהוב את האדם מעבר למראה החיצוני. אולי היא חיה בשלום גמור עם הגוף שלה, ואז בהחלט יש לך מה ללמוד ממנה. לא כן?!?
נראה לי שהטיפול
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחוהתשובות לגמרי ידועות מכיוון שהקבוצה שלי היו בנות 18-23 ואני בת 38 כן כן שלבוא כאדם מבוגר ולספר על חוסר השליטה שלך זה נראה לי ממש קשה ! או לא יודעת חוסר התאמה כאדם מבוגר שסובל ..
ובקשר לתזונאית ? אין לי מושג המטרה שלה ברורה וכל הזמן והתפריט יותר מ2000 קלוריות ואני ממש לא רואה את עצמי מנסה ,
כי אפול בחזרה אם אראה שעליתי !
אמרו לי שההמשך זה CBT מקווה שפה אני אראה ישועה
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואני רוצה להבין אותך יותר טוב:
האם מה שאת אומרת הוא שבגלל שאת מבוגרת מהן ביותר מעשר שנים אז את מתביישת עוד יותר בכך שאין לך שליטה?? כי זה נורמלי בגיל 18 אבל לא נורמלי בגיל 38?
האם עם חברות או בני משפחה בני גילך ומעלה את פתוחה וכנה ומשתפת בחוסר השליטה? או שזה משהו שאת מתביישת בו באופן כללי?!
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחומביך אותי נורא , כאדם בוגר לחשוף את החוסר שליטה שלך , הדחף הנוראי וההתעסקות באוכל,
לא משתפת אף אחד , אפילו את רופא המשפחה אני מתבישת ,על ההרס שאני עושה לעצמי,
ומצד שני אני כל כך מפוחדת !!! יש לי ילדים אני מפחדת להעביר להם שטיות ,גם למות אני מפחדת
ומצד שני הפחד מהשמנה , העצבים אחרי ימים קשים
התזונאית שאני לא מכירה וברור שאתן את הצאנס , אבל לא סומכת
מסתובבת סביב הזנב של עצמי ...
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחומלמל,
כאחת שגילה נושק לגילך אין לי הרבה מה להוסיף רק לומר לך שאני יותר ממבינה.גם אני ישבתי בקבוצה של בנות שהיו במקום אחר.הן היו בתחילת הפרעת האכילה שלהן וכל מה שדובר שם היה על הסימפטומים:האוכל,הקלוריות ושאר הצימצומים ופיצויים.
ואני ,כאחת שעברה כבר את השלב הזה ומבינה את המשמעויות הריגשיות מאחורי קוביות המשחק הסימפטומטיות ,הרגשתי שממש חסר לי הדיבור האמיתי הריגשי.אז ישבתי ושתקתי וקיוויתי שעם הזמן והפתיחות התכנים יהיו אחרים.לצערי,זה לא קרה.אני מניחה שזה משהו שקורה לאחר לא מעט שנים,כשהאשליה מתפוגגת וההקלה הפזית כבר איננה.היה יו
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחואני יותר ממבינה את הקושי, אולם להרגשתי הבעיה היא לא בקבוצה והפיתרון הוא לא בעזיבת הקבוצה.
העבודה צריכה להיות על המקום של הבושה, של התחושה שאסור לכן להיותמי שאתן, עם הקשיים והמגבלות. את הקושי לקבל את עצמכן אתן משליכות על הקבוצה ועל אחרים בכלל. שם העבודה. וכן - היא קשה.
בדרך כלל גם בטיפול אחד על אחד יעלו הקשיים - הקושי לחשוף את עצמי באמת, הקושי לדרוש את המקום לעצמי, הפחד להיות דחויה, האימה להרגיש לא אהובה.
אלה וודאי שאריות קשות שאתן נושאות בליבכן שנים רבות, וכן - נדרש המון אומץ לשנות את הדפוס.
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו