נויה9

הכל קשה מידי. כואב מידי. המשקל ממשיך לצנוח. זה מרגיש לי כאילו מישהו צוחק עליי שם למעלה. כי כן, המספר אמנם יורד, אבל כשאני מסתכלת במראה מסתכלת עליי בחזרה איזו דמות מפלצתית שכל קשר בינה לבין ירידה הוא מקרי בהחלט. היה לי נורא נורא קשה לפנות לטיפול לאינטייק ואף מרפאה לא קיבלה, בגלל המשקל. וכן, הכנתי את עצמי ללא, אבל יש מרחק בין להכין ללשמוע, במיוחד כי היה לי ככ ככ קשה בכלל להביא את עצמי למצב של לפנות טיפול כשיש אצלי בראש טריליון אלף קולות שזועקים שאני בן אדם נורא שלא מגיע לו שום טיפול משום סוג שהוא. אני הולכת ברחוב ומתביישת. פשוט מתעוד...

מתנצלת מראש אם זה הולך לצאת מבולבל או לא מובן. השתחררתי לפני לא הרבה חודשים אחרי אשפוז ארוך. מאז הספקתי לרדת... אבל כלום לא מספיק לי. אני מרגישה בהמה על כל פיפס שאני אוכלת ולא ראוייה. אני מרגישה שאני בכלא מברזל שנקרא הגוף שלי ואני פשוט לא יכולה יותר אני מרגישה עצומה ומהמראה נשקפת אליי מפלצת בחזרה. לא משנה כמה אני ארד זה לא ישמח אותי. וזה מפתיע, כי בהתחלה הייתי מאושרת עד הגג. עכשיו זה תמיד האכזבה למה לא עוד קילו יותר. אבל השבוע זה שלב ההיסטריה. שבוע ראשון שהמשקל תקוע. נשארתי בדיוק באותו משקל. וזה כבר לא מלווה באכזבה. זה מלווה בזה שעוד...

פשוט קשה לי. אני לא יודעת אפילו איך לארגן את הקצרים וטורנדו המחשבות במוח שלי לכדי משפט הגיוני אחד.. קצת פרטים עובדתיים: לפני כמעט חודשיים יצאתי מאשפוז. אח״כ המשכתי מעקבים אצל דיאטנית עד שלפני כמה שבועות הטיפול נפסק עקב ירידה שלי וזה שהצהרתי שאני רוצה להמשיך ולרדת אז אמרו לי שאין טעם למעקב כשאני לא רוצה אפילו לעשות את מה שהדיאטנית אומרת לי. אמא שלי אפילו לא יודעת שזה המצב. חשוב לה שאהיה בטיפול והיא ממש לוחצת בנושא. אני מרגישה שאני במרכזה של סופת טורנדו. קשה לי לקיים אפילו מה ככ קשה, אבל אני פשוט מרגישה שאני טובעת, שנגמר לי החמצן. עוד...

אני עכשיו מאושפזת וחושבת על היום שאחרי האשפוז. ברור לי שאני רוצה לרדת, אבל קצת. באופן עקרוני לא בהכרח הייתי רוצה לפנות לטיפול, אבל אמא די מחייבת. ואני תוהה האם יש לזה טעם. עם מעקב פסיכולוגי מילא, אבל מעקב דיאטני אני תוהה האם יש למה ללכת כשכל מה שאני רוצה זה לרדת. זה נראה לי די חסר משמעות... אמא אשפזה אותי בכפייה ואני רוצה להרגיע אותה. אבל קול במוח שלי צורח שזה פשוט חסר משמעות. אני גם תוהה אם תהיה דיאטנית שתסכים לקבל אותי כשאני אומרת שאני לא רוצה להחלים, שאני לא מסוגלת לשמור על משקל יעד, ושאני רוצה לרדת אבל לא לאבד את זה לגמרי, והאם ישעוד...

לצערי כרגע מדברים איתי על אשפוז, שוב... מה ההבדל בין אשפוז בהדסה לבוגרות לבין תה"ש? (מעבר לזה שבהדסה הבנתי שזה בתוך פסיכיאטרי, מה זה אומר בתכלס על הטיפול שם?..) האם קיים איזשהו הבדל משמעותי בין המחלקות?
הייתי מאושפזת בעבר בתה"ש, אמנם לפני כמה שנים, אבל עדין זוכרת טוב איך דברים מתנהלים שם...

חרא. 
ככה המצב בכל התקופה האחרונה. 
נמאס לי מריקוד הוואלס המטורף עם המחלה, מחול השדים, נמאס לי שלא ברור איפה אני ואיפה היא, איפה אני מתחילה ואני נגמרת ואיפה היא מתחילה והיא נגמרת. נמאס לי לא להבין מה אני רוצה. ולהלחץ ממערבולת הקולות שמסתובבת בראשי, והקרב הבלתי פוסק בין הקול שהיה רוצה אחרת, שיודע שהוא רוצה, לבין הקולות האחרים. החולים. שאומרים רק עוד קצת. רק עוד טיפה. ואז אפסיק. רק עוד פעם אחת לצמצם, רק עכשיו, לא זה לא צמצום, זה רק טיפה פחות. אבל רגע, זה אפילו לא טיפה פחות. כי אתה מפחד שאם תקח יותר זה יהיה יותר מידי... ושאם תקח יותר אעוד...