חרא. 
ככה המצב בכל התקופה האחרונה. 
נמאס לי מריקוד הוואלס המטורף עם המחלה, מחול השדים, נמאס לי שלא ברור איפה אני ואיפה היא, איפה אני מתחילה ואני נגמרת ואיפה היא מתחילה והיא נגמרת. נמאס לי לא להבין מה אני רוצה. ולהלחץ ממערבולת הקולות שמסתובבת בראשי, והקרב הבלתי פוסק בין הקול שהיה רוצה אחרת, שיודע שהוא רוצה, לבין הקולות האחרים. החולים. שאומרים רק עוד קצת. רק עוד טיפה. ואז אפסיק. רק עוד פעם אחת לצמצם, רק עכשיו, לא זה לא צמצום, זה רק טיפה פחות. אבל רגע, זה אפילו לא טיפה פחות. כי אתה מפחד שאם תקח יותר זה יהיה יותר מידי… ושאם תקח יותר אז בט