אני בן 29 עם תסמונת אספרגר ( הפרעת תקשורת , אוטיזם בתפקוד גבוה ). אני גר עם ההורים שלי. היום בארוחה אמא שלי הציעה לי משהו לאכול - היא שאלה אותי " אתה רוצה את זה ? " , אבל שכחה גם להגיד את שמי. למשל אם קוראים לי רועי אז היא לא שאלה אותי " רועי , אתה רוצה ? " אלא " אתה רוצה ? ".
היא לא אספרגרית, אבל יש לה קווים פסיכוטיים.
עניתי לה בחזרה " את צריכה להגיד את השם שלי ", " אם את לא אומרת את השם שלי עדיף שלא תציעי לי שום דבר ". ממש כאילו באתי לחנך אותה.
הרגשתי שהיא מתייחסת אליי כמו כלב.האם אני מגזים בגישה שלי למה שקרה היום ? או שאמא


כשמדברים על רגשות קשה לדעת בבירור אם מגזימים או לא, ככה הרגשת, יתכן ואתה רגיש, יתכן וזה קשור למשהו יותר עמוק בקשר עם אמא ולא קשור דווקא לפניה אליך בשם.
בכל אופן אם אמא הציעה לך לכול זה כבר מראה שאיכפת לה ממך והרבה פעמים בדיבור השוטף במהלך היום אנחנו לא פונים תמיד זה אל זה בשם ונראה לי שמן הסתם אמך לא התכוונה לפגוע בך, אלא פשוט לא היתה מודעת לכך שזה יפגע בך.
אולי אם תפרש כך את הדברים תהיה פחות פגוע?
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחושאלתך לגיטימית בהחלט. קונפליקטים בינך ובין אמך מתרחשים לעיתים קרובות בהרבה מערכות יחסים משפחתיות וזוגיות, ובלי קשר אם יש או אין לאחד הצדדים הפרעה או תסמונת כזו או אחרת.
הנושא הוא תקשורת ולתקשורת יש שני שלבים:
השלב הראשון, תקשורת בינך לבין עצמך. תקשורת זו מבוססת על הרגשות והצרכים שחווית בעת הארוחה.
נסה לשחזר מהו הרגש שהרגשת כשהיא לא קראה לך בשמך, האם הרגשת תסכול? כעס? עלבון? פגיעה?
את הרגש הלא נעים שהרגשת ביטאת במשפט תקיף שלא נעם לאמך. רגש לא נעים מקורו בצורך שלא מומש. כל צורך הוא לגיטימי.
נסה עכשיו לשחזר מהו
- 0
- הגיבו
- שתפו
דווחו