ושוב אני מתעורר, ותחושות העצבות והריקנות מכות בי עוד לפני שאני מספיק לפקוח את העיניים. חלל ריק שאני לא מסוגל למלא. אני מרגיש כי חיי לא מובילים לשום מקום ואני לא מסוגל לכלום, אני סך הכל מצבור של חומר ביולוגי חסר משמעות. במהלך היום התחושות האלה רק מתגברות, ונוספות אליהן עוד תחושות זעם, כעס ושנאה המשתלטות על כל פיסת מחשבה העוברת בראשי. חוסר המוטיבציה לא הותיר בי כח אפילו לנסות לשנות משהו, אני הרי גם ככה אכשל. אני מצליח לעבוד על כולם מסביב, איש לא חושד מה במה שעובר עליי. אך עם הזמן, הריחוק מתחיל להשפיע על הסובבים: החברים נעלמים, המש