לאט לאט הכל מחמיר... מ1200 ליום הפך ל900, אחר כך ל600 ואחרי גם ל300... עכשיו? עכשיו גם 300 זה הרבה.
לקבל תגובות מכולם כמה רזיתי וכמה טוב אני נראת עכשיו... רק אל תרזי יותר! זה מספיק... אבל להסתכל על המראה ולהרגיש שמנה. ההורים כבר גילו... וכמובן שצדקתי בכך שלא רציתי לספר להם. התחילו הריבים, האיומים שלא אקבל דברים שביקשתי, או שלא אטוס לחול אם לא אוכל... הם לא מבינים שזה הרבה יותר קשה מלהם.. לאכול? כל ביס שאני אוכלת אוכל אותי מבפנים.. את שמנה! לא מגיע לך אוכל...שתהי רזה תאכלי! הם מקריאים לי את הסכנות שבאות... ולא מבינים שאני יודעת את הרש
אני בת 14 וחצי , גובה 161 משקל 54.8
הייתי כאן לפני שבועיים בערך... אמרתם לי לפנות לייעוץ , וכמובן שלא פניתי. לפני כמה ימים הייתי באילת, הייתי בטוחה שזהו, נפטרתי מזה. אפילו אכלתי קינוחים בלי להקיא אחרי. הייתה לי אנרגיה אחרי הרבה זמן שלא... ויכולתי לעשות דברים בלי להרגיש מותשת.
חזרתי הביתה והיא השתלטה עליי בחזרה. מתכננת כל יום מה לאכול כדי לא לעבור 700 קלוריות, ואם עברתי אפילו ב10 קלוריות אני מרגישה אשמה ובושה. ההורים שלי התחילו להבין מה קורה והם כבר שואלים... ואני מכחישה. אני אוהבת את ההפרעת אכילה שלי.. היא גורמת לי להרגיש כאילו
-
5 תגובות
אני בת 14 וחצי , 160 אני שוקלת 56.85 קילו. במהלך השנה האחרונה ירדתי 12 קילו דרך אורך חיים בריא וספורט, בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני איבדתי על זה שליטה. תמיד אמרתי שאני בחיים לא אגיע למצב שאני רוצה להקיא כי אכלתי שוקולד או עוגה. אבל בזמן האחרון קרו לי כמה מקרים שניסיתי, אבל לא הצלחתי. אני מתעסקת כל הזמן בקלוריות ומרגישה אשמה שאני אוכלת יותר מ1000. כשאני מפספסת אימון אני מרגישה אשמה, כשאני אוכלת משהו מתוק אני מבטיחה לעצמי לאכול רק ירקות יום אחרי. אני מרגישה שהחיים שלי הפכו להיות קשורים רק לקלוריות וכמות האוכל שאני אוכלת וכמות המשקל