אני כבר בשנות ה20 המאוחרות לחיי. מאז שהתחלתי לחשוב, אבל באמת לחשוב לעומקם של דברים, קצת אחרי גיל 11-12.. אני נמצא תמיד בעצב תמידי, תחושה של חוסר פואנטה מכל דבר שאני עושה.. מבחוץ זה מצטייר כאופי שלי, שקט ומופנם.. אבל האמת שזאת יותר תחושה של ריקנות שאני סוחב כבר בערך עשור שני. כמובן שזה בא בגלים ויש רגעי אופוריה שמצליחים לטשטש את ההרגשה לכמה דק' אבל זה כבר קשה לי.
זה לא הפריע לי (אני חושב) להתנהל בחיים.. צבא, לימודים, עבודה.. אבל בפנים ריקבון. ככל שאני מתבגר אני מבין שזה לא ילך לכיוון יותר טוב והכאב הזה רק מתעצם.. האמת שזאת פעם ראשונה
-
4 תגובות
