לא מאחלת לאף אחד לדעת בדידות, אפילו לשניה, אפילו לשבריר השניה. בטח שלא למשך חיים שלמים. בטח שלא כשאת מרוסקת על הרצפה ומנסה לאסוף את השברים, ובמקום זה? במקום זה את רק סופגת בעיטות. הרגעים האלה שכל כך בא לך להגיד: קיבינימט ולוותר, ואתה מבין שאין אף אחד לידך. שאתה צריך להתמודד, שאתה בעצם על אי בודד, ואתה צריך לשרוד. אבל איך... איך שורדים כשכל כך חולים, ושאתה על אי בודד, ושאין לך אדם אחד.. אדם אחד.. שיחזיר לך את השפיות? אני תמיד אומרת שזה כמו סרטן, שהתחיל בילדות, ולא טופל. התפשט.. התפשט.. שלח גרורות. והבן אדם נז