ושוב אותה תחושה. הנימול מתחיל להתפשט לאט לאט בגוף. תחושת עיקצוץ, מפתה , מסתורית, ידועה, מענגת, הורסת, שוברת.... אני נלחם בה, בתקיפות, מנסה לחשוב על דברים אחרים, מתרכז בתוכנית בישול משמעממת. לעזאזל. גם בתוכנית הזאת אני רואה את ההתמכרות שלי מול פניי. ולא. זה לא אוכל. יוצא החוצה, אל צינת החורף, "לבוש" רק בתחתוני בוקסר. בכוונה אני לא עוטה על עצמי בגדים או לפחות מעיל. אני נותן לרוח הקפואה לעבור על גופי. מדליק סיגריה. מרגיש את הרוח מקפיאה את רגלי, את גבי, את עורפי, את איברי. מתפלל שוב שמחשבותיי יפסיקו לנדוד למקומות ההרס והארס. זה לא