מאמינה בשינוי

גבר חדש מתעניין בי בקבוצת חברים שאנחנו שותפים בה,הוא קיבל ברקסים ממני פעמיים, משהו בו ברושם הראשוני הפחיד אותי, העובר ביטחון עצמי שלו גרם לחשוב עליו שהוא אולי שתלטן. איך שהוא התגלגל או שאולי קיוויתי בתוכי שיקרה זה שהוא ימשיך לחזר אחריי ולרצות אותי,למרות מה שזיהיתי בו. יצא וקפצתי לבקרו בעבודה אחרי שהוא הציע בקבוצה שמי שבאזור שיבוא, אז באתי. (חברים וחברות בקבוצה המשותפת עושים זאת חופשי). לא יודעת למה, אבל רציתי לראות אותו, אני נהנת מזה שמעוניינים בי גם אם אני לא מעוניינת בחזרה. כשהגעתי אליו, נשאבנו לשיחה עמוקה על החיים, דברנו כמועוד...

שמתי לב שכאשר אני מוקפת בגברים שמחמיאים לי ומחפשים אותי, זה נעים לי, גם אם אין לי עניין בהם בקטע רציני או מיני או בכלל.... אבל כאשר הם מורידים הילוך ומפסיקים עם תשומת הלב שנתנו לי עד כה, זה נורא מכעיס אותי. מכעיס כל כך שאני נכנסת למגננה ילדותית ופשוט מוחקת אותם לצמיתות. וכשאני רואה שלא מספיק שהם הפסיקו לתת לי צומי, הם נותנים לבנות אחרות, אני מקנאה וזה ממש מרתיח לי את הדם. כאילו מתחושת מלכה אני יורדת לתחושה של כלום ואפס. כשזה קורה אני מפרשת זאת כעלבון וזלזול בי באופן אישי. למה זה קורה לי?

היי לכולם. אני במודעות גבוהה לעצמי, אני יודעת ממה נובעים אצלי הדברים אך מתקשה לווסת זאת רגשית. אני חושבת שיש לי חרדת נטישה. וזה מתקשר גם לתחושת דחייה. ברור לי שלא כל העולם דוחה אותי אבל אם אני מרגישה דחויה, ולא מאמינה שאי פעם מישהו ירצה בי באמת, זה מה שאני משדרת לו וזה מה שהוא קולט. השאלה היא איך מתקנים את תחושת הדחייה? זה ממש תופס אותי בכל סיטואציה, אפילו מול הילדים שלי. לא משנה מה יעשו בשבילי אני יתפס על הקטנות ומתוך זה יצמח לו רגש של דחייה, ושאני לא אהובה מספיק, ולא חשובה, ולא משמעותית בעבור אף אחד. גם בעיניי אין אדם משעוד...

מרגישה שהבדידות חונקת אותי. מצד אחד ישנם אנשים סביבי אבל עם אף אחד מהסובבים אותי אין לי קשר משמעותי. הייתה לי חברה עד לא מזמן שהחלטנו יחד להיות חברות טובות אחת לשנייה. אבל יש לה יותר מידי פעמים שבהם היא צריכה זמן לעצמה, מתכנסת בתוכה, שזה יוצא שבכל פעם שאני הייתי מציעה לה לדבר בטלפון, להיפגש הייתי נענת בשלילה כי כרגע היא לא במצב רוח הנכון. כבר יותר מידי פעמים זה קרה מיצדה, שכבר החלטתי לשים לקשר הזה סוף. כי לא יתכן שאני אזום תקשורת כל הזמן ואקבל סירוב בכל פעם מחדש. נכון שבני אדם עוברים דברים וחייבים מידי פעם להתכנס בעצמם לצורחעוד...

בכל פעם שיש מישהו שמוצא חן בעיניי, אני כל היום במחשבות עליו, הוא בדרך כלל פחות מעוניין בי. אני מוצאת את עצמי עסוקה בו בלי סוף. המצב רוח שלי משתנה בהתאם ליחס/חוסר יחס שאני מקבלת ממנו. אני מאבדת את השלוות נפש בכל פעם שיש מישהו כזה בתמונה. הדפוס הזה חוזר על עצמו שנים אצלי, ואני לא לומדת. נמשכת לאלה שמתעלמים ממני, למניאקים. לא נמשכת לאלה שטובים אליי, יודעת שיש כאן בעיה מהשורש. זה משפיע עליי ועל מצב הרוח שלי ואז זה יוצא מול הילדים... לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני אמא חד הורית בת 29 ל2 ילדים. מוצאת את עצמי לעיתים קרובות חסרת סבלנות, מזלזלת, צועקת בילדים שלי שחשובים לי מכל. כשאני טרודה במשהו או מרוכזת במשהו אני חייבת שלא ינשמו לידי. כל ציוץ מוציא אותי מדעתי ואני צורחת כמו משוגעת ויוצאת משליטה ואיזון רגשי. ולצערי זה מתבטא לא מעט מול ילדיי. אני רוצה להפסיק לצעוק. לא להרים את הקול יותר. מה יש לכם אנשים יקרים להציע לי מניסיונכם? איך אצליח להשיג את השינוי?