loveyourself

כולם שמעו על המקרה המזעזע שקרה לאחרונה. המקרה בו 30 בהמות אנסו נערה צעירה בת 16. אני יודעת שהעולם הוא לא מקום טוב ובטוח . כל זה גורם לי ללחץ וחרדות ואני לא יודעת אם אי פעם אני אוכל להרגיש בטוחה שוב

הסתבכתי המון בתוך עצמי לאחרונה וגם הבנתי שאני משדרת משהו שגורם לאנשים שלא עושים לי טוב להתקרב אליי. הבנתי גם שלא משנה מה קורה ולא משנה כמה אני מנסה וכמה שמחה אני אהיה, אני עדיין לא מצליחה למצוא סיבה לקום בבוקר וזה מייאש. אשמח לעצות

אומנות תמיד הייתה בין הדברים המעטים שאני אוהבת, עד שהתחלתי ללמוד במגמת אומנות. המורה שם פשוט הרסה לי הכל. אומנות זה קשור להבעת רגשות ולמרות זאת כל עבודה שעשיתי לא הייתה מספיק טובה למורה שלי, לא משנה כמה עבדתי עליה. זה פשוט מחזק את ההרגשה שלי שאני לא טובה מספיק. השקעתי הרבה במקום שעבדתי בו ולמרות זאת מסתבר שכנראה לא הייתי טובה מספיק ולכן פשוט הפסיקו לשבץ אותי לימי עבודה. עשו לי מין פיטורים שקטים. בנוסף סיימתי את הפוריקט גמר שלי באומנות והרגשתי שאני ממש מתחברת אליו נפשית ושהוא ממש מבטא את הרגשות שלי. הראתי אותו למורה והסברתי לה עלעוד...

אני ממש רוצה לעבור עבודה אבל אני נכנסת ללחץ וחרדה מטורפת רק מלחשוב על זה. אני גם לא ממש טובה בדברים. איך אתם מתמודדים עם זה?

ככל שעובר הזמן הרצון שלי להיות בסביבת אנשים ולדבר עם אנשים פוחת. אני פשוט במצב של עירפול חושים מטורף, כל יום שעובר נראה אותו דבר. כאילו אני תקועה בלופ מטורף שלא נגמר. אני לא זוכרת כמעט כלום ויש לי חוסר מוטיבציה לעשות דברים. אני אשמח לדעת אם יש כאן אנשים שיש להם עצה איך להתמודד עם זה.

כשהייתי קטנה יותר (כיתה ה' או ו') כמעט טבעתי בים. אני יכולה להישבע שראיתי את הפנים של מלאך המוות לשניה. כל כך פחדתי. נלחמתי בכל הכוח להיתרחק ממנו. עבר הזמן ונשבעתי לעצמי שפעם הבאה אני לא אברח ממנו. אלא אני אלך ישר לזרועותיו. (סתם פריקה)

אני חושבת שהאדישות הרגה אותי

איזה שיר הכי מתאר את ההרגשה שלכם עכשיו?
(שלי זה השיר no time to die של billie eilish)

איך חיים אם יש רק למה לא למות אבל אין בשביל מה לחיות?

עצמתי עיניים וראיתי אותו. את השד שלי. לשד היו עיניים שחורות. כל כך שחורות שהן ניראו כמו בורות ללא תחתית. הקיפו אותן ריסים כהים וצפופים וגבות יפות. היה לו פה שחור כמו פחם,שפתיים חיוורות, לשון אדומה כמו דם וחיוך מצמרר עם שיניים לבנות. הפנים שלו היו מצולקות ולבנות כמו שלג שרק הרגע ירד, כמעט שקופות. והשיער היה ארוך, כהה ומהפנט. והיה בו משהו כל כך יפה, משהו שפשוט שאב אותי אליו. הכאב שלי נשקף מהעיניים שלו והפנט אותי אליו כמו פרפר לאש. ורציתי, כל כך רציתי לחנוק אותו. רציתי לתקוע סכין בלב שלו ולהעלים אותו. אבל הוא שלי. השד הוא חלק ממניעוד...

הדיכאון שלי הוא כמו צל. הוא חלק ממני. וכמו שכאשר יש אור חזק הצל מתעמם, כך גם הדיכאון שלי מתעמם כאשר אני בסביבת המון אנשים או כאשר אני קונה הרבה דברים ובאמת מצליחה לשכנע את עצמי לשניה שאני מאושרת. אבל זה מחזיק רק לזמן קצר. אחרי זה מגיע חושך שגורם לצל להיות חזק וברור יותר. חושך שתמיד חוזר להעיב עליי.

יש אנשים שלא נועדו לצעוד על האדמה. הם נועדו לא להיוולד לעולם. לא להיות כלואים בתוך כלוב הזה שנקרא החיים. החיים הם כלוב יפה, כל כך יפה עד שלרוב האנשים לא אכפת בכלל שהם כלואים בכלוב הזה. רק למעטים מהאנשים יש את היכולת להרגיש שכל היופי הזה שנקרא החיים הוא כלוב. אני מתחילה להאמין שאני אחת האנשים הללו. מהאנשים המעטים הללו. אני מרגישה שלא נועדתי להיות כלואה בתוך בגוף הזה, בעולם הזה. אולי זאת הסיבה שתמיד אהבתי לקרוא ספרים ולראות סרטים. הספרים והסרטים גרמו לי לשקוע בתוך עולם שונה ולהתעסק בבעיות של אנשים בידיוניים. אני מניחה עוד...