אתמול, כשהיתה הצפירה שמפרידה בין יום הזיכרון ליום העצמאות, זה בעצם היתה צפירה שמפרידה בין היום הכי עצוב במדינה ליום הכי שמחבמדינה, וחשבתי איך אני מסוגל בכלל לשמוח עכשיו אחרי כ"כ הרבה סיפורים מצערים ששמעתי היום, וממש הזדהתי עם המשפחות השכולות, איך אני יכול לשמוח , אבל אז חשבתי שרק בזכות אותם גיבורים שלחמו והם נתנו לנו את היכולת הישרדות בארצנו אז כל הסיפורים העצובים האלו הם באמת הסיבה שלנו לשמוח, והם רוצים שתשמח כי בשביל זה הם מסרו את נפשם, שלנו תהיה הארץ ונשמח כאן, וזה הוביל אותי לחשוב עוד ועוד עד שפרצתי בשמחה כשהסתימה הצפירה.
אבל אז ח
