אני נכנסת ללופים ממש רעים עכשיו. ניסיתי לדבר עם ערן אבל הם נותנים לי את אותה תשובה של ״אני מבין מהדברים שלך שקשה לך״ זה לא עוזר לי. מתחילות לי מחשבות שאני לא ממש מצליחה לשלוט בהן אני לא יודעת מה לעשות
בכל פעם שאני מצליחה להאחז באיזה קצה חבל שזורקים לי, אני נזרקת חזרה קצת לפני הקצה. כאילו יש מדד כזה של אושר שאסור לי לעבור יותר. קולות שאני לא רוצה לשמוע אומרים לי שאני מזמנת את זה. הייתי מעדיפה שלא ייזרקו לי חבל. הייתי רוצה להצליח לצאת לבד כמו שהבטחתי לעצמי שאעשה באותו היום שאיבדתי אמון באנושות. או לפחות להצליח לאזור מספיק אומץ כדי לקצר את הסבל. אבל משהו דפוק בי עדיין מקווה להצלה. כמו ייצר הישרדותי של חיה פצועה ומורעבת שניה לפני שהיא נשכבת שרועה בהכנעה. בנתיים אמשיך לחיות אני חיי בסוף כל יום, בעצימת עיניים.
-
12 תגובות