א24

אני קמה כל בוקר בתחושה של "למה קמתי?"

ממשיכה את היום בתחושה של "הלוואי יקרה משהו"

ומסיימת אותו בתחושה של "נמאס לי, תשחרר אותי"

אין לי רומץ אני אז שהוא ישחרר אותי מהסבל שהוא הכניס אותי אליו חלאס נמאס לי

אני בחרתי להיוולד?? אני בחרתי להיוולד לחיים האלה?? אני בחרתי להיות כהת עור ולחוות גזענות?? אני בחרתי להימשך לנשים ולהסתיר את זה 20 שנה ברמה שאני השקרנית והשחקנית הכי טובה בעולם בגלל זה?? אני בחרתי להיוולד להורים ששונאים אחד את השנייה ומהרגע הראשון הראו לי שלאהוב זה קשה?? אני בחרתי להיוולד לחיים שדרשו ממני לוותר על כל כך הרבה רק כדי שהמצב הב

רוצה לסיים הכל, לסיים את הסבל מהעבר, מהווה ומהעתיד.

להפסיק ולגרום לכולם לשכוח אותי בכך שלא אתקיים יותר.

אין לי עם מי לדבר, זה ישוב עליי, זה הורס אותי והורס לי... וכואב לי מאוד. מאוד.

איך זה מרגיש? אני אשתף את נקודת המבט שלי.

להיות חי אבל מת, זה לקום בבוקר ולא להבין איפה אני. לחפש רגע את המשמעות למה קמתי בבוקר ולא להבין מהי. זה לשכב במיטה ולחשוב כמה הייתי רוצה לא לקום ולא להתחיל יום חדש.

להיות חי אבל מת, זה להתאהב... להתאהב באמת, אבל לא להראות את זה. לזלזל באהבה ולזלזל בלב שלך, להאמין שהכל חסר טעם וצבע ואין למה לפתח רגשות, שלא אוהבים אותך באמת... אוהבים את הנוכחות שלך וכשאת בעצם לא נוכחת כי מבפנים את מתה... זזה כבר לא מתאים לאף אחד.

להיות חי אבל מת, זה להרגיש שיש משמעות לחיים ולא להאמין בה, זה להרגיש שיש סיבה שאת קיימ

עד כמה החיים רעים אליי מאחד ועד שפרקתי את חיי בפוסט וכשלחצתי על פרסם הוא נמחק...

רע לי... אני אקצר את הפוסט עכשיו ותגידו לי, מאיפה אני משיגה תקווה?

אני בת 20, בילדות חוויתי גזענות בגלל העדה ממנה אני באה, חרם ביסודי, ניצול, חברים שנוטשים אותי כשאני הכי צריכה אותם. שיקרו לי על המוות של סבתא שלי שהייתי מאוד קרובה אליה והחליטו לתת לי להבין את זה לבד מה שגרם לי לא לסמוך על אנשים, אבא שלי הוא אבא טוב אבל קיבלתי ממנו צעקות והערות על כל דבר... משקל, לימודים, חברים וכו', הערות בליווי צעקות שגרמו לי להרגיש ששום דבר אני לא עושה טוב, גיליתי שאני נמ