אנונימי

לאחרונה אני מרגישה ריקנות כזאת מעצבנת, כאילו אני לא מרגישה כלום, אני עובדת משרה מלאה מחכה שהעבודה תיגמר ואז חוזרת הביתה למיטה ולסרטונים בטלפון ומחכה לשבת ואז בשבת אני משתגעת מהשעמום ואין לי סבלנות לקרוא שום דבר אז אני מחכה ששבת תיגמר אבל בעצם אני לא רוצה שתיגמר כי אז יגיע יום ראשון ואחזור לעבודה שאני גם רק רוצה שתיגמר

ותכלס החלק הכי טוב בשבוע זה השינה ואולי גם האוכל.

אפשר לקרוא לזה דיכאון אבל בתכלס זה פשוט חוסר מוטיבציה ועצלנות. הייתי בדיכאון ובדיכאון לפחות קצת כאב לי והרגשתי משהו ועכשיו אני רק מחכה שהזמן יעבור ואולי כבר עדיף להרגיש כאב

מה עושים כשהרצון הכי חזק שלי בחיים זה למות?

וזה לא שאני סובלת חלילה ויש לי משפחה טובה ותומכת שתישבר אם אעשה משהו כזה, אבל הגעתי למצב שאני כבר מפנטזת על המוות כאילו הוא הפתרון של הכל ואני רוצה שתמיד תהיה לי את האפשרות לברוח לשם, אני חייבת להשאיר אותו כאופציה פתוחה. ואני לא מוכנה לוותר על האופציה הזאת. אבל מצד שני אני יודעת כמה סבל אגרום למשפחה אבל פשוט נמאס לי אני רוצה למות ממש רוצה ולא משנה הסיבה. ואני לא רואה שום פתרון לסיטואציה

למה פרידה זה ככ כואב, כל מה שאני רוצה זה רק לדבר איתו ואני נכנסת לחרדה כשאני מבינה שזה לא יקרה יותר. הוא המקום הבטוח היחיד שהיה לי.

כל פעם אני אומרת שטוב זהו אני יוצאת מזה וזה עובד לרגעים ואז טוב לי ואני רוצה לספר לו שטוב לי ושוב חוזר הגעגוע הזה. אני לא מצליחה לצאת מזה וכשאני בפנים אני רק רוצה לשקוע בזה עוד ועוד ואני לא מצליחה לעשות דברים אני נכנסת לחרדה ממטלות שיש לי לעשות. הכי קל זה למות לפעמים אני ככ רוצה פשוט לא להיות ולסיים עם החיים  כי אין לי ערך בעולם ואין לי כוח עוד להמשיך. אבל אני לא אעשה את זה כי אני מאמינה בקב"ה ואסור להתאבד