נמאס לי. מצד אחד בא לי לשבור את המעגל דכאון וייאוש הזה שצף כל פעם, מצד שני כבר לא רואה למה. 40 שנים ולא מרגישה שעשיתי שום שינוי לטובה בעולם הזה. כאילו אני כבר לא טיפה בים, כאילו אני שבריר אטום בגלקסיה ואין שום אפקט. ואני עצבנית על יצר ההשרדות המתסכל הזה שמשאיר אותי פה. מתוסכלת מיצר האמהות שפוחד מה יהיה על הילדים המדהימים שלי אם אלך מחייהם מוקדם, אני לא רוצה שגם הם יחוו את חייהם עם עצב תהומי כזה כמוני. רוצה להראות אור, משמעות, אבל איך אם אני לא רואה בעצמי?? איך עושים את זה?? לפני 30 שנים אמרתי לעצמי שאני אהיה השינוי! ניסיתי להיות אקטיב