CrazyB, מחבר בכמוני

בלאגן בראש

2 תגובות
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 9.5.2014

Edit
שלום לך קרייזי בי היקרה. אנחנו שמחים שאת כאן אתנו ותרגישי חפשי לכתוב ולקבל מבלי החובה לעשות דבר בכדי לשאת חן בעיני מישהו... אני מבינה את התסכול הגדול שלך. חלק גדול מאוד ממנו בנוי על ההרגשה של: "הי, זה לא היה אמור להיות הסיפור שלי או איך החיים שלי נמצאים כאן בכלל". הפער בין הפנטזיה של מה היה יכול להיות ל איפה אני עכשיו - מכאיב, מעורר לחילופין עצב, תסכול ועד זעם - צורך לנפץ את הכל בכדי להוציא את הכאב הזה מבפנים: "לא, זה לא מה שבחרתי". העבודה המרכזית היא להבין שעבור כולנו (כל אחד "חוטף את הכאפה" בשלב אחר) החיים אינם מתנהלים תמיד כמו שאנח
דווחו
בחור אחד

חבר קהילה · 10.5.2014

Edit
חשוב לי לומר לך שאני מזדהה עם כל מילה שכתבת, את כל כך מוצלחת ורגישה, והמשימה העיקרית שלך היא להפסיק לשפוט את עצמך. את מוצלחת והשגת המון על אף קשיים שאי אפשר להעלות כמה גבו ממך במעלה הדרך. יהיה לך קשה להפסיק לשפוט את עצמך ואת ההתקדמות שלך כי את חכמה מאד ואנשים חכמים ורגישים מעמיסים על הכתפיים הצעירות שלהם משא בלתי אפשרי. אני מבין ומזדהה בכאב עם התחושה של "זה בלתי אפשרי, זה גדול עליי, לא זו הייתה כוונת המשורר, זו טעות בפנייה". מבין וחווה ומשלפ מחירים כבדים על אחריות אישית מופרזת ורצון לרצות את הסביבה. חשוב שתאחזי בחלום שלך - איך את
דווחו

שנתיים אחר קבלת ה"אסמכתא" למחלה, עדיין קשה לי להציג את עצמי בהקשר שלה. אני מבינה שזה אחד ממאפייני הדיסתימיה ואני מבינה שזה קשור לסטיגמה העצמית וככל הנראה גם כי יחסית, הכל עדיין טרי.
בת 26, אחרי תואר ראשון ועובדת משרה מלאה במקצוע. שגרת היום יום לאחר העבודה דלה, בעיקר כי תוך כדיי ההתפרצות של המחלה פיתחתי לעצמי חרדה חברתית-מנסה לעבוד עליה, אבל זה פשוט כל כך קשה ולפעמים הכי מתסכל שיש.
עם כמה שהמשפחה רוצה ומשתדלת להיות תומכת, הקשיים שנערמו בעקבות כל החיכוחים, אי ההבנה של המחלה, המתחים שנערמו בשל כל הכעסים בשנים האחרונות (וכמובן המגורים הנפרדים)- כל אלו לא מקנים לי את רשת הביטחון הבסיסית שהייתה בעבר, שאמורה להיות לבן משפחה..
אני עדיין מרגישה מנותקת מהם, לא שייכת...גם בכל הקשור לחברים ולמשפחה המורחבת ואני באמת מנסה להתקרב, לספוג ולא להיות זאת שמתפרצת, שהורסת את הרגע וכו'. זה כל כך קשה ולפעמים מרגיש בלתי אפשרי...בפעמים שכן ישנה אוירה טובה, זה מעלה כל כך הרבה שאלות כמו האם זה אמיתי, האם זה יחזיק מעמד?
כמו עם קבוצת השווים, גם עם ההורים אני מנסה ליזום שיחות (טלפון, סמול טוק) ורוב הזמן זה כ"כ לא טבעי [וכן, לפעמים אם עושים דברים בצורה טכנית וכפויה אז זה יכול להפוך למשהו טבעי, רגיל- אני משתמשת בזה כל הזמן בעבודה שלי] וזה משגע אותי.
*לוקחת כמה נשימות^

החיים ממשיכים, אנשים מתקדמים ולפעמים אני מרגישה שהדיכאון עוצר אותי- אם זה כשאני עוצרת את עצמי מחששות ופחדים שתמיד היו כמו בטחון עצמי, דימוי גוף וכו' [אני לא חושבת שציינתי שבשנה שהכל התחיל, עברתי תקופה ארוכה של הפרעות אכילה שאני עדיין מתמודדת איתם, רק בצורה אחרת] ודברים שקשורים למחלה ולכדור ולהשלכות.
וכן, אני מבינה ששפר מזלי ולא אושפזתי והלוואי שזה לא יקרה בעתיד. זה פשוט...מתסכל ממש.
מסתכל לשאת את הבדידות הזאת ובטח בגיל יחסית צעיר כי אני לא באמת שחשבתי שאהיה בו כיום ושצריך להסביר לסביבה שאני לא עובדת על אף אחד ולא סתם מתסגרת כי ככה אני רוצה ואפילו להתנצל(!) על ההתנהגות שלי ולפרט שאני עובדת הרבה על לשלוט על הכעס וכו' וכו'.

לא קל לי לשאת את העול הזה.

בכל מקרה, הנאום הזה אמור להוות הודעת "היי, אני חדשה פה ואומנם אני לא יכולה להבטיח, אני אשתדל לקחת חלק". אז סליחה על הבלאגן ותודה על הזמן שהקדשתם.
ובנימה אופטימית זו, סוף שבוע טוב ושבת שלום..

הנושאים החמים

CrazyB

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

CrazyB

הקהילות שלי

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?