נשמתי הכבויה,
עלטה ירדה על נשמתי כמו העלטה הזו שנמשכת נדמה עד אין קץ בקטבים של כדור הארץ.
עלטה שאין ממנה מסתור, שבתוכה העצב וחוסר האונים והתסכול הם הם השליטים.
עלטה קשה, כואבת, רומסת כל חלקה טובה בנשמתי, בגופי, במחשבותיי.
לפעמים יש רגעים של אור, רגעים של אושר, רגעים של אופטימיות - ואז, במחי יד, או במחי משפט, או במחי תמונה או אימרה, או חוסר הבנה של אדם כלשהו, העלטה חוזרת ומציפה.
צאי מזה אומרים לי מי שלא מבינים, תרימי את עצמך, למה את לא עושה כלום - ואני, אני מנסה לצעוק שכל מה שאני רוצה הוא לצאת מזה, כל מה שאני רוצה הוא להרים את עצמ
-
5 תגובות
