יעל32

חבר קהילה

הצטרפתי ב־ 10/06/14

הקהילות שלי

האם זה יגמר?

חשבתי הרבה זמו לפני שהחלטתי לכתוב כאן...
כי בשביל מה? זה יעזור? זה אנונימי אבל בכל זאת זה להחשף...
החלטתי שאני חייבת כי אני חייבת לשתף, לספר, לבקש עזרה...
אני כואבת, סובלת ומתפרקת לחלקים כל כך קטנים שאני לא חושבת שאוכל לאסוף אותם אם אצטרך.
זה לא חדש, שנים שאני עצובה והדברים שעברתי בחיי יכולי למלא 5 דרמות סוחטות דמעות..
אי אפשר להאשים אותי באמת כל המשפחה שלי מתים, אני לבד..
הדברים שעברתי בחיי מכבידים עלי בצורה כזאת שאני מרגישה שאני קורסת.
ואם זה לא מספיק בגיל 34 בפעם הראשונה בחיי התאהבתי... מעולם לא התאהבתי באף בן זוג שהיה לי ועכשיו בפעם הראש

15 תגובות
asafi אני אסף, סובל מזה מספר שנים מבעיות רפואיות שונות, בפרט מעייפות כרונית. התחלתי לימודים בטכניון אך עקב החמרת מצבי הרפואי פרשתי וכבר כשמונה חודשים אני בבית. מחפש אנשים חדשים שאוכל לשוחח איתם כיוון שהמעגל החברתי שלי די מצומצם.

חבר קהילה · 6.2.2016

Edit
שלום יעל,
טוב שאת משתפת ואני מקווה שהכתיבה פה הקלה עלייך.
יש אפשרות לקבל סיוע בצ'אט, יש צ'אט באתר של ער"ן וגופים דומים, אולי שם יוכלו להפנות אותך למטפלים שיתאימו לך. יש גם כל מיני קווים חמים שמציעים תמיכה טלפונית למגוון בעיות.
אם הצורך שלך הוא בתמיכה, אולי את לא חייבת לעבור טיפול, אלא רק למצוא אנשים שיוכלו לספק לך את התמיכה שאת צריכה. גם ברשת יש מקומות שאפשר לקבל בהם תמיכה ברמה מסוימת.

אני לא יכול להבטיח לך ש"זה יגמר" וכל הבעיות יפתרו, כנראה תצטרכי להמשיך להתמודד עם קשיים בחיים אבל המצב בהחלט יכול להשתפר משמעותית.

מוזמנת ליצ
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 6.2.2016

Edit
יעל יקרה. הדברים שאת כותבת חזקים חודרים ופוגעים בנשמה. אני מבינה שלבך אכן התרסק בשל דברים חיצוניים איומים וקשים אירעו בחייך והיום על רקע של אבדנים קשים מנשוא הרגשת מאוהבת. אינני יודעת מה קרה לאהבה זו (ולמעשה אינני יודעת שום דבר עובדתי - כמעט מתוך מה שאת כותבת אלא רק את הרגשות שהדברים יצרו) וכפי הנראה האהבה הזו עוררה תחושות נשכחות שההחייאה שלהן הביאה אותך לסיפי כאב בלתי נסבלים. מוות של אנשים קרובים הוא אחד האירועים הטראומטיים ביותר שניתן לעבור - אינני יודעת כמה זמן את אחרי ואולי זה גם לא משנה כי הנפש תמיד תחפש להחזיר לעצמה מעט מהחום
דווחו
עידן8

חבר קהילה · 9.2.2016

Edit
היי יעל,
אשמח לדבר איתך אם תירצי:)
מוזמנת לפנות
דווחו
בחור אחד

חבר קהילה · 10.2.2016

Edit
היי יעל, אני רוצה להצטרף לחברים הנהדרים בקהילה ולשלוח לך כוחות. מה שכתבת, במיומנות, בדיוק, בהבנה כל כך מדוקדקת של המציאות, כאב מאד לקריאה. אני חושב כמו אורית, שעצם היכולת שלך להעלות על הכתב היא אפשרות לדמיין לעצמך עתיד אחר. התקווה היא די חמקמקה. אין עוררין שחווית חוויות מאד קשות, האובדן כרסם ביכולת שלך להאמין בעצמך. וכמו שאני מכיר מאד מעצמי, האובדן העצום שאין לו הכרה - מלחמה פנימית בעוד בחוץ, בעולם "הרגיל", נדרשים לתפקוד רגיל ותקין, היא הכי מתסכלת. מלחמה פנימית, איומה, שאין לה הכרה. שאין אפשרות לחלוק אותה. לכן, אני כן אשמח לשמוע אפילו
דווחו
י

יחיא1

חבר קהילה · 10.2.2016

Edit
ב"ה
שלום לך יעל.
אני רואה את התגובות שכתבו לך, ואת רואה כמה מזדהים אתך, זאת אומרת שיש אנשים עם לב בעולם שמעונינים לעזור.
ברור שזה נוצר גם ע"י הסימפטיה שאת מעוררת בכתיבה שלך, (לא דוקא מצד הקשיים אלא גם מהגישה, וד"ל)
אני שמח שהציעו לך הרבה עזרה, ואני גם כאן בשבילך, אם תרצי טיפ או סתם. (גם כשמקבלים יעוץ מקצועי סדיר, תמיד טוב מהצד איזה ידיד שנותן עצה טובה חיזוק טיפ וכו'.
והעיקר שבסוף האמונה שלך תנצח. (כפי הנראה מבין השורות, שבתוך תוכך נמצאים הרבה כוחות שאת כנראה אמורה לדלות משם הרבה חומר מרפא מחזק ואפילו חומר כזה שממלא חסכים
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 11.2.2016

Edit
יעלוש יקרה. אני מאוד מאוד רוצה לסייע לך אבל שום דבר ממה שאכתוב (וכנראה גם האחרים...) לא יחליף מגע אנושי חם ואוהב. מה שאני מרגישה זה שאת צריכה חוויה קבוצתית תומכת ומכילה. האם טיפול קבוצתי כן יכול לבוא בחשבון? האם טיפולים אלטרנטיביים שאינם במסגרת פסיכולוגית יותר אפשריים?, כווני אותי ונחשוב ביחד...
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 13.2.2016

Edit
יעלוש יקרה. קשה לי להבין מדוע את מנועה מכל טיפול. לא ענית לי אם טיפולים אלטרנטיביים גם הם אינם באים בחשבון?
דווחו
י

יחיא1

חבר קהילה · 14.2.2016

Edit
ב"ה
שלום ושבוע טוב לך, יעל,
אני עונה על מה שכתבת שאת על קצה האמונה,
האמונה זה דבר עגול, ואין לו קצה.
אני לא כותב סתם פייטנות, כוונתי שהנקודה הפנימית של האמונה שיש לכל יהודי, לא יכולה להיעלם ולהיגמר, למרות שלפעמים יש שכנועים מבחוץ שכאילו האדם אבד את אמונתו, אבל באמת זה לא קורה, (זה נושא שאפשר ליפול לתוכו לוויכוח פילוסופי גדול, אבל לא ניכנס כ"כ לזה).
העיקר מה שברצוני לומר, שלמרות אני רואה מכל התגובות שלך לאחרים, שהמקרה שלך (קצת) סבוך, וגם לא יכול ממש ללכת לעזרה בצורה רגילה.
אני לא מתיימר שאוכל לעזור ולפתור הכל, אבל להקל ולסייע לפ
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 27.2.2016

Edit
יעלוש? מה קורה איתך? איך את מרגישה?
דווחו

חשבתי הרבה זמו לפני שהחלטתי לכתוב כאן... כי בשביל מה? זה יעזור? זה אנונימי אבל בכל זאת זה להחשף... החלטתי שאני חייבת כי אני חייבת לשתף, לספר, לבקש עזרה... אני כואבת, סובלת ומתפרקת לחלקים כל כך קטנים שאני לא חושבת שאוכל לאסוף אותם אם אצטרך. זה לא חדש, שנים שאני עצובה והדברים שעברתי בחיי יכולי למלא 5 דרמות סוחטות דמעות.. אי אפשר להאשים אותי באמת כל המשפחה שלי מתים, אני לבד.. הדברים שעברתי בחיי מכבידים עלי בצורה כזאת שאני מרגישה שאני קורסת. ואם זה לא מספיק בגיל 34 בפעם הראשונה בחיי התאהבתי... מעולם לא התאהבתי באף בן זוג שהיה לי ועכשיו בפעם הראשונה... וליבי התפרק לחתיכות (אותן אגב אני לא אוכל לאסוף בוודאות). אני מתפקדת... נרדמת עם מחשבה ותקווה לא להתעורר אבל מתעוררת, קמה, הולכת לעבודה, מתפקדת, מסכה על הפנים... הכל בסדר. אף אחד לא יודע שאני גוססת בפנים... וגם לי אכפת? אני רוצה לצעוק מכאב... להתקפל ולבכות אבל פוחדת שאם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק לעולם. אני לא מסוגלת כך יותר.. מרוב המלחמות שעברתי לא נשארו בי כוחות להלחם עוד... אני רוצה לנצח... לפחות פעם אחת... אבל אין לי כוחות. התחושה היא כאילו מישהו משתעשע בי.. נותן לי קצת תקווה ואז לוקח אותה בכוח חרה... נותן לי להרגיש מעט נורמאלית ואז קורע את זה מידי וליבי... ואני? נשארת לבד, מבולבלת ותוהה. אני רוצה שהכל יפסק... רוצה להפסיק להרגיש. רוצה הקלה כלשהי... רוצה משהו לצפות לו... לקוות... כמה אני מתגעגעת לתקווה... אתם לא תזהו אותי ברחוב... כי אף אחד לא יוכל להגיד שאני זאת שכתבתי את המילים האלה... אף אחד לא ינחש... אני המישהי שתמיד עוזרת לא הפוך. זאת הבעיה בלהיות חזקה... אף אחד אף פעם לא שואל האם את בסדר... האם את נשברת... האם את באמת חזקה כמו שנדמה. אני לא אובדנית... לא אעשה דבר. נכון שהייתי רוצה שזה יפסק אבל לא מידי. אני מרגישה שאני מאבדת את הכל... את האמונה... את עצמי... את התקווה כבר איבדתי כמעט לגמרי. מסיבות שלא אפרט כאן, אני לא יכולה לפנות ליעוץ וכו'... חשבתי לחפש אולי יעוץ דרך האינטרנט... פסיכולוג שעושה "מפגשים" דרך צ'אט או משהו כזה... אבל לא יודעת האם זה יעזור...או קיים בכלל. האם זה יפסק מתישהו? התחוש הזה של אפיסת כוחות וריקנות שמשולבת בבדידות ורצון לנצח.... בכל מחיר.... למכור את נשמתי לשטן... רק שזה יגמר.... רק שלא יכאב כך יותר.... רק כדי להיות נורמאלית... נלקח ממני כמעט הכל... וכל מה שיש לי זה זה לא "בגלל" אלא "למרות". ואני גאה לאן שהגעתי... זה הדבר האחרון שנאר לי שהוא שלי. השאר.... אין לי דבר מעבר. זה יגמר?

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.

הפוסט שפרסמת נמחק

כמעט על אפס….

שלום,
בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות.
כשהייתי בת 16 טופלתי מעט ע"י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונה בה בעצם קיבלתי ממש טיפול.
כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום.
ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס.
במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לכם עצה כלשהי בשבילי.
לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עלי

3 תגובות
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 15.6.2014

Edit
יעל יקרה. אני לא מבינה למה את מונעת מעצמך טיפול. ברור לי שאת מאוד סובלת ומגיל צעיר אבל לא ברור לי מדוע את מוכנה להקריב את אושרך ובריאותך כי "מקום העבודה לא יראה טיפול בעין יפה". מה זה בכלל ענינו של מקום העבודה?, האם מה שאת כותבת כאן משקף חיים של מאמץ אדיר להיראות טוב בחוץ אבל לכלות את הכוחות מבפנים? אינני שופטת אותך אך אני מנסה לחשוב איתך אם המחיר מצדק ומשתלם. מה את אומרת?
דווחו
בחור אחד

חבר קהילה · 18.6.2014

Edit
יי יעל - בתור מי שמחזיק במשרה "נחשבת" בתפקיד צבאי ותובעני - ממליץ לך לעשות חושבים לגבי העתיד והיכולת שלך להתגבר. יש כמה הנחות יסוד לא הכרחיות שלקחת: היכולת שלך לקבל טיפול פסיכולוגי דיסקרטי, המסיכה שנקרעה מעל פנייך (לפעמים זה רק את רואה), המשפחה - נקודה כאובה אצלי במיוחד ואני מניח שגם אצלך ובכלל, היכולת שלך להתגבר על הדיכאון. יש לי כמה המלצות: כנראה שאת אדם מאד אינטלגנט כי זה קורה בדר"כ לאיכפתיים, לאצילים ולסבלניים שבנינו, כנראה שתוכלי לקחת טיפול פסיכולוגי דיסקרטי שאף אחד לא צריך/אמור/רוצה לדעת עליו, כנראה שתוכלי לקחת תרופות נוגדות די
דווחו
אורית זאבי יוגב מ.א בפסיכולוגיה קלינית – רפואית מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר מ.א קליני בעבודה סוציאלית מאוניברסיטת חיפה. זוכת פרס האוניברסיטה ע"ש קלנר על הישגים יוצאי דופן בטיפול במשפחות רב בעיתיות. עבדתי הרבה עם הריונות בסיכון ובמחלקות פסיכיאטריות סגורות. בשנים האחרונות בעקבות עבודה במרפאה אנדוקרינולוגית עוסקת רבות בהשמנה קיצונית של מבוגרים, נוער וילדים ואף כתבתי על כך ספר, "רדו ממני", שמשפיע על אופן ראיית הנושא והטיפול בו.

מנהל קהילה · 20.6.2014

Edit
יעלי יקרה. אני מסכימה עם מה שה"מבולבל" כתב לך. יותר מכך, אני קוראת את מה שכתבתי לך וחושבת שאולי עניתי לך מהר מדי מבלי ל"הרגיש" אותך מספיק...אולי את הפחד להתעמת עם העולם הפנימי? אולי את הפחד מלהודות בפני מישהו שמשהו לא עובד כמו ה"מסכה" שמעליו.? אם זה כך מתנצלת...זה אולי נובע מרצוני העז (שלא תמיד מותאם למציאות למגר את הסבל...ומהר) כתבי לנו מה את מרגישה אורית
דווחו

שלום, 
בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות. 
כשהייתי בת 16 טופלתי מעט ע&quot;י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונה בה בעצם קיבלתי ממש טיפול. 
כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום. 
ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס. 
במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לכם עצה כלשהי בשבילי. 
לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עליו. 
לא רק בעבר, גם ההווה, אני מרגישה לבד כמו שלא הרגשתי מעולם, לא רצויה, דחויה. 
לצערי לא ממש אוכל לפרט כאן את כל הנסיבות מטעמי החשיפה. 
אני לא מבינה איך אני כאדם הגיוני, אדם שלכאורה נורמאלי יכול להתפלל כל לילה לא להתעורר עוד.... ואז לנסות להתמודד בבוקר עם האכזבה שהתעוררתי. 
הכאב שלי מגיע מכל כך הרבה מקומות... כל כך הרבה סיבות, העיקרית שבהן שאני לא יודעת להתמודד נכון עם נסיבות חיי. 
לא יודעת להתמודד עם כשלון, עם דחייה, עם אכזבה... פעם היה קל יותר.. היתה תקווה.. עוד מוקדם... יכול להיות שישתנה... אבל כל אכזבה כזאת השאירה עלי צלקות... אין עוד מקום... הכל פצוע... הכל מדמם כאב. 
היום בפעם הראשונה לא התאפקתי והתחלתי לדמוע בעבודה... זאת לא אני... אני אמורה להעמיד פנים שהכל בסדר... כאילו מישהו תלש את המסיכה והייתי ערומה מול העובדה שאני לא רוצה לחיות, שדבר לא ישתנה... שזה לא יפסק. 
וניסיתי... ניסיתי לעשות הרבה... 
עכשיו? רק בעבודה... כשמגיעה הביתה אין לי כוחות לנשום... משאירה את הכל למחר... עושה הכל רק לא לחשוב.. רק לא לחשוב... רק לא. 
ואז אני טובעת ולא יודעת במה להאחז בכדי לצוף. אין כלום. 
אין לי משפחה אפילו להשען עליה מדי פעם... 
איך אני מרימה את עצמי מכאן? איך מנסה להמשיך? עוד אכזבה אחת ו... ו.... 
32 שנים.. דבר לא השתנה לטובה בדיכאון הזה... אפילו שקרה לכאורה דברים טובים מדי פעם.... הדיכאון לא עוזב, הוא שם, מזכיר לי את כל מה שעברתי.. את כל מה ששהיה נורא את מה שעדיין... 
מה לעשות? בבקשה! 
אני צריכה לפחות קש... משהו.... 
בבקשה!

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

שים לב: הפוסט יימחק, אך התגובות אליו יישארו זמינות.

הפוסט שפרסמת נמחק

הנושאים החמים

יעל32

הזן את כתובת האימייל שבאמצעותה נרשמת ונשלח לך לינק לאיפוס סיסמה

יעל32

הקהילות שלי

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?

עריכת הפוסט

האם אתה בטוח שברצונך למחוק את הפוסט?