בהמשך לפוסט הקודם-

עוד לפני שהספקתי באמת לעכל את נוכחות הגידול החוזר בחיי(,ואולי טוב שכך,)ביום רביעי התחלתי את סדרת ההקרנות-.3 ימים רצופים,למשך חודשיים,אפילו תיאמתי את זה לשעות הבוקר המוקדמות,כדי שעד אחה"צ  אספיק להתאושש ולהיות בבית עם הילדים,בניסיון לשכך את הטראומה החוזרת הזאת עבורם.
כבר שכחתי איך זה מרגיש.ביום הראשון את מרגישה שהכול בסדר,אחרי רבע שעה את בחוץ,קצת מנוחה והתאוששות.ביום השני כבר מתחילות (אצלי לפחות) תופעות הלוואי.כאב הראש המפוצץ,כוויה בראש מהחום(תופעה שקורת בימים הראשונים כשהעוצמה גבוהה מידי ולא מותאמת..),תחושת החולשה והתשישות הנוראיים,כאילו נמחצתי ע"י מכבש.
ואני בניסיון כושל להתמודד עם המשמעות הנפשית של העניין,והפחד להתמוטט נפשית כשההבנה תתחיל לחלחל שוב מבעד לחומות האדישות והקפאון שאני מקיפה את עצמי בהם,גרמה לי בדיוק כמו אז,כשהכול התחיל, ללכת כרגיל לאיזה הדרכה מדעית שהייתי צריכה להעביר ביום חמישי.
הורדתי את בעלי במשרד ועשיתי את דרכי בעשר בבוקר למקום הכנס.הרגשתי בסדר גמור,אפילו עברה בי מחשבה שבניגוד לפעם הקודמת,אני כבר רגילה.שעתיים אחרי מצאתי את עצמי תוך כדי הרצאה לא שומעת את עצמי,הקול שלי הפך להיות מוזר,הציפצופים באוזניים התגברו,וחשתי שאם אני לא נשכבת על הריצפה עם רגליים על הקיר כדי להזרים את הדם ללב אני מתעלפת.הוצאתי את כולם להרצאה,ביקשתי ממישהו להחליף אותי(והוצאתי אותו מישיבה עם אורחים מחו"ל)והלכתי לחדרי לנוח.אפילו  מנח הישיבה לא הקל.העובדות שלי שמו לב שאם אני פורשת באמצע הדרכה כנראה שמשהו חמור עובר עליי.אמרתי שיגידו שהזעיקו אותי מהגן של הבת שלי והייתי חייבת ללכת(בכ"ז מדובר בכנס של המון אנשים חדשים שלא ממש מכירים אותי),מזלי שאחת מהבנות ליוותה אותי לרכב כי התמוטטתי מהעמידה במעלית.התעפלתי וקיבלתי חבטה בראש.הזמינו לי אמבולנס ישר לבית חולים הקרוב.
הגעתי לשם מעורפלת והתחלתי להקיא משינוי הלחצ"ד.הבדיקות היו על הפנים,הכליות התחילו אי ספיקה,ונשארתי לאשפוז.
אני יודעת שטעיתי,ואני יודעת שאני צריכה להאט את הקצב,ומצד שני,אני כ"כ מכורה לאדרנלין,מאז ומתמיד הדרך שלי להתמודד עם הדברים היתה להתעלות מעל עצמי,מעל הפחדים,תחושת הכשלון.
אני זוכרת שתמיד בהדרכת מכירות, בישיבות צוות ,כשנושא המחיר היקר שלנו לעומת המתחרים עלה מצד כל אנשי המכירות ,,תמיד אמרתי שאסור לנו אף פעם לתת לשיחה לזרום למקומות שאנו חלשים בהם,אסור לנו לאפשר לשיחה להשאר שם,כי מראש נפסיד ,אלא לנווט את השיחה ליתרונות הברורים והמוכחים שלנו,ולהפוך בכך את החסרון ללא משמעותי.
אבל מה קורה כשמגיע הרגע ואני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול החולשות שלי עצמי??ואיך מוצאים את היתרונות,אם בכלל??
איך קמים כל יום לעוד יום של מציאות מסויטת כזאת מבלי להשבר?
ואיך זה ששוב הקרקע נשמטת מתחת לרגליי,וכל האנשים הכי חשובים בחיים שלי,פתאום נעלמו?.במה נאחזים כשהציפורניים כבר שבורות?
ולמה אני מרגישה שכלום לא השתנה,זאת רק אני שגדלה בעוד יום,זאת רק התפאורה שמשתנה באופן תדיר,האם באמת לא זזתי משום מקום ולו כדי פסיעה??
ואם פעם,בתקופות הקשות בחיי רציתי למות,,היום אני יודעת שאני רוצה לחיות,אבל כבר לא יודעת איך,איך חיים מבלי שזה יכאב כ"כ…

אני עייפה,כ"כ עייפה מהתמודדות,מה בסה"כ ביקשתי-לחיות???
אני רוצה לכבות את האורות,לרגע,
נהיה לי שורף בעיניים.