כיבוי אורות..

עוד מעט יכבו האורות ויהיה לי שקט.
"את מפחדת?"-הם שואלים.
"ממה??"-אני תוהה,הרי לא ארגיש כלום.מקסימום אשלים אי אילו שעות חסרות.
אם כבר אני מפחדת להתעורר.לחפש את עצמי,אבל למצוא פנים חרדות ומודאגות,ולנסות להרגיע אותם,עוד לפני שאאני מבינה מה קורה סביבי בכלל או כמה שעות עברו מאז.
הריטואל הרגיל-חלוק תכול(שראה ימים טובים יותר ומבושמים יותר..),ערדליים,המסיכה על הפנים,זריקה ביד,ועוד לפני שמסבירים לך מה קורה,את מרגישה את החום מתפשט בכול גופך ואופס..את כבר שקועה עמוק בתוך תרדמת.
האמת היא שאני לא מקנאה באלו שנשארים בחוץ,השעות נוקפות,כל דקה נמתחת למקסימום של דאגה.ואני דואגת לשלומם.בעיקר של אבי,שבפעם האחרונה,שבוע אחר,נתקף בארוע לב חמור.
"את מוכנה?."הם ישאלו.
ואני ,כתמיד,בוודאי אחייך חיוך סתמי.אף שנורא בא לי לומר להם פעם אחת :"לא,אני לא מוכנה.אבל זה לא שיש מי ששואל אותי בכלל.ואיך בכלל אפשר להיות מוכנים למעמד כזה??"
וכדי להכביד על המצב,הפעם אני גם מסכנת מישהו ממשפחתי שלמזלו הרע תואם לי ריקמתית.אני מסוגלת לברוח רק מהמחשבה על כך..
"תשני,תנוחי,הם אומרים "את צריכה כוחות"
ומה לעשות שאני לא מצליחה??מה לעשות שהמחשבות הולמות בראשי והשעות עוברות.עשר בלילה עכשיו.הספירה החלה.עוד שמונה שעות וזה יתחיל.
כיבוי אורות.