הפרעות אכילה והתמכרויות

ביום חמישי האחרון התקיים יום עיון בנושא של התמכרויות והפרעות אכילה ביוזמת העמותה הישראלית למניעה, טיפול ומחקר בהפרעות אכילה.

את היום פתח פרופ' גיל ידיד, חוקר בתחום הנוירוביולוגיה, שסיפר על הביולוגיה של ההתמכרויות. תהיתי לעצמי מה זה אומר שהיום עיון בנושא של התמכרויות והפרעות אכילה התחיל בביולוגיה של המוח – שבסוף נבין כולנו שהכל תלוי רק במנגנונים מוחיים? שהישועה בתחום הטיפול בהפרעות אכילה תבוא מהתרופות? כאשר מדובר בהתמכרות לסמים, פרופ' ידיד הסביר שרוב הסמים המוכרים פועלים על ידי שחרור דופמין במוח, המלווה בתחושת הנאה. ההתמכרות לסמים הידועים מגיעה במקביל לתהליכים קוגניטיביים-התנהגותיים של השתוקקות, צורך בכמות מוגברת כדי להרגיש את אפקט הסם (סנסיטיזציה), שימוש מופרז ותסמונת גמילה עם הפסקת השימוש.

בהמשך דנו באספקטים שונים של התמכרויות בכלל, ובעיקר בקשר שלהן להפרעות אכילה, ואספקטים שונים של המפגש בין שתי התופעות כגון התמכרות למזון בריא (אורתורקסיה), התמכרות לספורט (אנורקסיה אתלטיקה), לתוספי מזון והקשר להפרעת קשב וריכוז.

יצאתי מבולבלת מהיום עיון. מחד, נדמה כאילו אין ספק שיש קשר רב בין התמכרויות להפרעות אכילה. מאידך, בספרות ובמחקרים אין שום התייחסות לאנורקסיה כהתמכרות, וגם כאשר משווים בין התמכרויות לבולימיה יש שוני. בבולימיה למשל יש דחף פנימי להימנע מהאוכל ויש פחד מעלייה במשקל אשר נלווה להתנהגות, ואילו בהתמכרות לסמים למשל אין רצון להימנעות ואין פחד.

התמכרות מוגדרת כפעילות כפייתית, לרוב בלתי-רצונית, הקשורה בשימוש בחומר או למעשים מסוימים. אחד ממאפייניה המרכזיים של ההתמכרות היא בכך שהאדם המכור איננו יכול להינתק מהפעולה או החומר, עד כדי יצירת תלות פסיכולוגית ואף גופנית. כמה זה מתאים לתאור של הפרעות אכילה, ובמיוחד, כמו שלמדתי ביום העיון, להפרעות אכילה מסוג בולימיה והפרעת אכילה כפייתית/בולמוסית. ד"ר רחל בכנר לימדה אותי שכמעט חצי מהנשים שסובלות מפרעות אכילה סובלות גם התמכרות נוספת. ולהפך – בקרב המכורות לחומרים, כ – 35% סובלות גם מהפרעת אכילה. למדתי שיש מרכיבים אישותיים רבים אשר משותפים לנשים אשר סובלות מבולימיה ולנשים אשר נוטות להתמכרויות, כגון אימפולסיביות, פזיזות, הרפתקאנות, נטייה למצבי רוח משתנים ועוד.

כמו כן, ברור שהתמכרויות והפרעות אכילה גורמות להרס עצמי, בידוד חברתי ומעין כניסה לבועה בה יש קשר כמעט סימביוטי בין החומר/התנהגות לאדם.

אבל בכל זאת נשארתי עם הרבה שאלות ותחושה שלא התקדמנו הרבה. אז האם הפרעות אכילה זאת התמכרות? האם יש אבנורמליות ביולוגית אצל המכורים לסמים למשל ואצל אלה שסובלות מהפרעות אכילה? ואם כן – מה זה אומר? למשל, אם אכן קיים דימיון, למשל באמונות קוגניטיביות – מוטיבציוניות בין מכורים לסמים לבין הסובלות מהפרעות אכילה, אז האם זה אומר שצריך לטפל בהפרעות אכילה כמו בנגמלים מסמים? או שמא צריך לטפל בנגמלים כמו שמטפלים בסובלים מהפרעות אכילה (ולא דרך המשטרה והרווחה)?

הקשר בין שתי התופעות נותר לא ברור וחסר עדויות אמפיריות. הרגשתי שהמחקר על ההתמכרות ההתנהגותית נמצא כיום בראשיתו והוא מאופיין במחסור בכלים אבחוניים תקפים ובמחקרים בדבר המנגנונים הפיזיולוגיים והמוחיים שיאפשרו הבנה מעמיקה של תחום זה. יותר מהכל אני מרגישה שבשתי התופעות אנחנו המטפלים עדיין במידה רבה חסרי אונים. נראה כי אתגרים רבים עוד לפנינו בהבנת ההפרעה ומציאת אופן הטיפול הראוי והיעיל.