תגובה מאוחרת לפוסט של דינה על הממתיקים והסוכר

כמו תמיד , בראיה אחרת.
הכמיהה למתוק, כשאני אומר שאני חייב להמתיק, או חייב משהו מתוק אחרי ארוחה, או כל דבר אחר שאני חייב שיהיה לי ,הוא הוא מקור הסבל שהבודהא מדבר עליו.
כי מי הוא זה שממש ממש צריך?
כשאני אומר שאני רוצה או חייב או לא יכול להתאפק ,
אל מי בתוכי אני מדבר ?
מי ממני לא יכול?
ואז אנחנו מוצאים שבעצם לא אנחנו מובילים את עצמנו אלא התשוקה
היא ששולטת בנו !!!
ואז אני שואל ? מי כאן בעל הבית? אתם או התשוקות שלכם?
אם נכיר שהאני שלנו הוא    אשליה  
ומה שאנו מוקירים ושומרים הוא    תחושת שווא
נבין שמה שיש לנו הוא בעצם – תחושת אני, תחושת שווא שאין לה קשר עם המציאות
אם אתם לא יכולים להתאפק אז תנו לי לדבר עם זה שמחליט בשבילכם.
לא רוצה אחראי משמרת, רוצה את המנהל, את זה שיש לו את הסמכות להחליט ואת הכוח לבצע !!!

יפה נכון ?