לילה….

_______________________________________________________________________________________________________

_______________________________________________________________________________________________________

בשלושת הלילות האחרונים, מצאתי את עצמי נאבקת-
אני מניחה ראש על הכר, עוצמת עיניים,
ובמקום לשקוע בשינה – אני טובעת בחרדה.
פתאום כל הטורים עולים –
דפיקות הלב מאיצות,
הנשימות הופכות שטחיות יותר ויותר,
באות סחרחורות,
ותחושת פחד גדולה.
ואני כבר יודעת, או לפחות מנחשת
(לא כל כך קשה לעשות את ההקשרים…..)
שזה בגלל הבגרות הקרבה (ביום ראשון הקרוב).
בימים אני לומדת, עוד ועוד ועוד,
נלחמת עם הרצון להפסיק, עם התסכול של אי ההבנה, עם הפחד מהכישלון.
ובלילה… אם אני רוצה או שלא,
נדלקת נורה אדומה כזו, מהבהבת אי שם,
וקשה לגרום לה לכבות.
היה לי נדמה,
שביחס לפעם הקודמת בה הייתי לפני הבחינות,
הפעם זה עובר עליי יותר בקלות.
זה לא ש(חלילה) אני מרגישה טוב או בטוחה בעצמי, או שאין פחד, או תסכול או כל אלה.
אבל בשונה מהפעם הקודמת נדמה שאני מצליחה להדוף את המחשבות הקיצוניות באמת, אלה שעלולות לרסק אותי לחתיכות.
אין בכי אינסופי, לא הגעתי לרמות מצוקה קיצוניות כמו בנסיון הקודם.
אבל – אם אני רוצה בזה ואם לא – אם זה לא מגיע בצורה ברורה בראש, בחשיבה, זה מגיע בדמות משהו לא ברור שיכול להיות התקפי חרדה, או לפחות התחלה שלהם.
וכשזה בא, אני ממש נאבקת להסדיר את הנשימה,
לא לתת לעצמי להתערפל,
לזכור שזה אוטוטו עובר…
ה"אוטוטו" הזה יכול להמשך דקות ארוכות מאוד,
אבל נדמה לי שבסופו של דבר,
למרות שזה מרגיש זוועה,
זה לא מתנפח למימדים הרבה יותר חמורים
(שחויתי בעבר לא פעם…).
כשאני כבר כן מצליחה להרדם,
החלומות שלי מלאים סצינות של למידה, נסיון לפתור שאלות,
מבחנים קשים וכו' וכו'.
והנה, ניסיתי לשכב לישון (לאחר שבלילה הקודם ישנתי שעות בודדות בלבד), וגיליתי שאני מעדיפה לקום,
לדחות את המועקה האיומה הזו.
קמתי למחשב, שקית חטיף עצומה בידיי,
אוכלת ואוכלת ואוכלת (ואלוהים – כמה שמגעיל לי, מלא, גדוש, מבחיל, אבל אוכלת…)

נדמה ששיא הסערה עוד לפניי,
ובינתיים אני איכשהו ממשיכה לשחות לקראתו….
כל שנשאר לי עכשיו זה לרוקן את כל הגועל נפש שהכנסתי לעצמי לקיבה
לשכב במיטה,
ולהתמודד עם השדים….

(רק לעצמי יצאתי כזאת מבולבלת בטירוף?)