חזרתי,

 חברים וחברות יקרים,
התגעגעתי אליכן מאד, רק היום קיבלתי אלי את הלפטופ שלי, אושפזתי בגלל חסימת מעיים שהסתבכה, והייתי מורדמת למס' ימים, הרופאים כאן אומרים שיש לזה קשר לה"א ממנה אני סובלת.
ואני כאן מותשת ועייפה, כבר לא מצהירה שום דבר, בכל מקרה, אף אחד כבר לא מאמין לי, אני באמת נלחמת! אך לצערי, יותר נופלת מאשר מנצחת.
ואני חושבת שמסביבי הקרובים לי ג"כ התעייפו – ואני באמת, יכולה להבין אותם!!  אני חושבת שעברתי את כל הסיבוכים האפשריים של ה"א, ושוב מרגישה שנדפקתי, אמנם, אני דופקת לעצמי את החיים אבל הם מחזירים לי
כפל כפליים.
לפעמים אני מרגישה שאני רוצה למות, רק בשביל לא להכביד… וזה קשה כ"כ.
 אני כבר לא מצהירה שום דבר, לא שמכאן אני רק עולה כלפי מעלה, לא שמכאן ואילך אני מתחילה לאכול, לא שאני נלחמת…(אם כי זה בדיוק מה שאני רוצה (ולא רוצה) לעשות).
אבל רק שתדעו שאני לא עושה לאף אחד בכוונה, ואני לא רוצה להציק ולדאיג אף אחד, הדברים האלו קורים לי, ואני הסובלת העיקרית מהם.

ואולי….
אולי מותר לי לבקש מכם להאמין בי???!!! כי מסביבי אף אחד כבר לא מאמין בי, כך זה נראה, ואני רוצה להאמין שיכול להיות טוב יותר (ואני יודעת…יודעת שהכל תלוי בי ורק אם ארצה וכו' וכו'  ואם לא מצליח לי המסקנה המוחצת היא – שכנראה אני לא באמת רוצה, אבל האמת?! אני כן רוצה!!! כן רוצה!!! רק שמבפנים כנראה לא מספיק רוצה לי…)
חברות,
אני מבקשת מכם בדם ליבי, אתן לא מכירות אותי, האמינו בי, אני כ"כ זקוקה לזה, כי אם אין בי אמונה, אין לי תקווה, אין לי עתיד.

… אבל שורה תחתונה, אני זו שצריכה להאמין בעצמי…
אבל זה כ"כ קשה לבד… אצטרך להלחם על מקום שיסכים לטפל בי ו…
להאמין בעצמי!!!
להאמין…….

אוהבת אתכן בכל ליבי,
איילת