התאורה האכזרית של האמהות

בעבר העלתי בלוג שדן באופן הנוקשה שבו אמהות בוחנות את בנותיהן. נהוג להאמין שאמא היא עיוורת, לעולם ילדה יראה לה יפה יותר, חכם יותר או צודק יותר מאשר פרי ביטנה.

אבל, ככל שאני מתבגרת (וזה קורה לצערי בקצב מואץ ובטוח) נדמה לי שההפך הוא הנכון.
בנות מוציאות שדים קדומים וכואבים מאמותיהן "רק שלא תהיה כמוני, רק שלא תסבול כמוני". 

בשם הנסיון למנוע את הסבל הצפוי לדעתן (זה שהן יודעות בלב שותת שיתרחש בחיי בנותיהן כמו שהתרחש בחיהן) הן נסחפות להתנהגויות קיצוניות ופוגעניות אולי אפילו יותר מאלו הצפויים להן מאותם "זרים אכזריים" …

ולא, לא מדובר בהורים רעים או חסרי רגישות, נהפוך הוא מדובר בכאלו שיורידו את הירח על מנת להבטיח את עתידם של ילדהם אלא ששדי העבר של חייהם שלהם מעוורים את חיי ההווה.

הרעיון הזה עורר תגובות רבות. היו שהסכימו והעלו את חוויותיהם ממשפחתם שלם והיו שמחו בתוקף או סברו, שהציפיות הנוקשות קיימות  דווקא אצל האבות.

איפה אתם בענין?
איך יחסם של הוריכם כלפי גופכם ואישיותכם השפיע על האופן שבו אתם רואים את ילדכם?

באופן אישי אני יכולה לאמר, שאני מוצאת את עצמי מונעת פעמים רבות כמי שקפאו השד ורק תמיכה וניעור מאסיבי מצילים אותי (ואת ילדי) מגיהנום אמיתי.