שוב, ילדה של אף אחד, כמו תמיד

אין לי מילים להתחיל לתאר את התהום הזו, את התחושה הזו של האבדון המוחלט.
היום בערב הייתה הפגישה האחרונה בקבוצה, לא יודעת בכלל איך להתחיל לספר עליה..
נכנסתי למקום ולא האמנתי שזו הפעם האחרונה, כמו אז..בפגישה האחרונה שלי עם המטפלת שטיפלה בי 12 שנה, בהדיון ידעתי שזהו התאריך שנקבע לפני שבועיים…פה בקבוצה התאריך נקבע עוד בהתחלה, בטיפול החליטו ע"כ מהיום למחר.
ואני זוכרת את התחושה, לצאת משם באור יום, לסתכל גבוה למעלה ולא להבין לאן פני מועדות, לאן הולכים מכאן? ואיך אני אמורה להתחיל להבין שאין לי מקום כאן יותר, שאני לא חוזרת לשם..

ויצאתי היום מהקבוצה, אחרי השיחה של השעה וחצי שבעצם הייתה שיחת סיכום, אחרי שקראתי את המכתב שהמנחות כתבו לכל אחת ואחת מאתנו…
יצאתי והסתכלתי לשמיים השחורים, הסתכלתי והרגשתי את האבדון הזה, את התחושה הנוראית הזו….ומה עכשיו??????????????????????
לאן אני הולכת עכשיו??????..
זה היה המקום היחידי
זה היה הבית היחידי
ולאן עכשיו לעזאזל?
איך הולכים לאן הולכים עם מי הולכים ולמה אין לי יד שתחזיק לי חזק חזק ביד וללא תעזוב?
המכתב שכתבו לי ריגש אותי עד דמעות של כאב, הרגשתיכ מה אני מתאמצת לשמור את הדמעות בתוכי….אחת המנחות שאני מאוד מאוד אוהבת אותה ונקשרתי אליה, באה אלי בסוף וחיבקה אותי ואמרה לי שמהפגישות הראשונות היא קלטה שיש לי שיטה להחזיר את הדמעות חזרה לבפנים, שלא ירדו החוצה, וזה באמת נכון…היכולת שלי להחניק את עצמי.

ואיך ולמי אני אתאר עכשיו את התחושה האיומה הזו של המוות?
והרי מי יבין, בסה"כ פרידה..פרידה אינה מוות.
בגיל 4 וחצי הוצאתי מהבית, פשוט בבום טראח, אך אחד לא הודיע לי שום דבר, הוצאתי למשפחה של מי שילדה אותי, שאגב בכלל לא הכרתי את המשפחה שלה, לא הכרתי אף אחד חוץ ממה שנקרא "הורים" שלי ומסבתא שלי שבאמת הייתה ועדיין סבתא שלי.
אבל שוב, כפי שאמרתי, בבום טראח, את מי שנקראה "אמא" שלי לא ראיתי במשך חודש ימים, לאחר חודש שפגשתי אותה קראתי לה בשמה הפרטי, איין הסבר הגיוני לכך, אף אחד לא אמר לי לעשות כך.
ומיד החוויה שיש אמא נעלמה, כאילו מעולם לא הייתה..כאילו מעולם לא הייתי "הבת של..", ומעולם היא לא הייתה "אמא של..".
עברתי לדודה שלי, לא אספר יותר מדי, רק שגם אותה "עזבתי" בגיל שש, שנה וחצי אחרי שעברתי אליה, וגם משם הוציאו אותי, וגם שם זה היה בום טראח, וגם היא לא דיברה איתי במשך עשר שנים עד שאני פניתי אליה בעצמי.
גם פרידה, לא משנה שבכלל לא הייתי קשורה אליה, אבל עדיין הייתי שם, ועדיין..והכל קרה כמו מוות, כאילו אין יותר, כאילו נגמר הכל..או פשוט תחושה של "לא היה ולא נברא".
ובגיל 18 נפרדתי מהמטפלת שליוותה אותי מגיל שש, במשך 12 שנה היא הייתה איתי, וגם שם בבום טראח זה נגמר, ולא תארתי לעצמי, לא האמנתי שזה ייתכן.
אבל זה אכן קרה, כאילו לא היה…כאילו מעולם לא היה, אלו רק זכרונות שגרים וחיים אצלי…או שוב, תחושה של מוות, של אבדון, של פרידה מוחלטת שאין חזור ממנה, כמו אותה פרידה ממי שילדה אותי.

ובגיל 19, מה קרה לי בגיל 19?
אה, לא אמרתי שבגיל שש אחרי שיצאתי מדודה א', עברתי לדודה ב',
עד גיל 19
אף אחד כבר לא משלם לה, אז בשביל מה שתמשיך לגדל אותי? מי אני ומה אני שווה? כנראה אותו מחיר ששולם, ושנגמר-נגמר.
אז זה גם התפוצץ בצורא מכוערת ומגעילה, בעיקר קשה וכואבת למען האמת.
וזה התפוצץ וגם משם "הוצאתי", רק שהפעם הייתה גדולה, גדולה מספיק כדי להבין הכל, גם אז הבנתי..בגיל שש…אבל הפעם האחרונה הייתה הקשה ביותר, הפעם האחרונה אולי הייתה הקשה ביותר? יכול להיות? אולי
כי בעמם כבר לא שייכת לאף אחד
כבר אף אחד לא חייב לי דבר
לא בית משפט ולא אף אחד
אף גורם

אז?
כפי שאחת המנחות המקסימה אמרה (זו שאני אוהבת ונקשרתי אליה) אני ילדה של אף אחד, גם במכתב (שברור לי שהיא כתבה אותו), היא חזרה ואמרה "ילדה של אף אחד".
"הרבה אנשים גידלו אותך וטיפלו בך, אבל את ילדה של אף אחד.
אף אחד לא באמת הצליח לשמור עלייך, לתת לך הרגשה של בית ושייכות והגנה".

ובקבוצה הרגשתי פעם ראשונה בחיים שלי
בית, ושייכות והגנה..
והנה, נגמר הבית..כי נגמרה הקבוצה
וכבר אין שייכות ואין הגנה ובעיקר-אין בית

ומה עכשיו?
יש לי תחושת מחנק איומה בתוך הגרון ובלב ובבטן
משהו כזה שמרגיש שמכרסם וחונק ומחניק והכל שוב נראה לי כל כך גדול
ואני מרגישה כל כך קטנה בתוך כל הגדול הזה
לא באמת רציתי להישאר כאן לבד
אף פעם לא רציתי
אז למה?