זו שוב אני, נועה

 התרגשתי מתגובותיכם, מאד!!! והקראתי לאיילת מס' פעמים. 
אני מאמינה שהיא שומעת, לגמרי!!! אני מאמינה שיום אחד היא תקום ותאמר לי: נועה, שמעתי כל מילה שדיברת איתי. (ולא פעם שומעים סיפורים כאלו מ"צמחים" שהתעוררו והפכו לצמחים אמתיים חיים ופורחים) , שמעתי כל מה ששרת לי וכ"כ רציתי להגיב, אבל לא יכולתי, הייתי כלואה בגוף שלא נתן לי…
והלב שלי נשבר שוב, כנשכנסתי לאתר – והיה כת' שלום איילתוש, (אגב, זה דף הבית של איילת) לאחרונה, כל דבר בקשר לאיילת, גורם לי לבכות. 
כי אני זוכרת, זה היה כ"כ לא מזמן-  למרות שהזמן נראה לי כנצח.
ישבנו אני ואיילת, מסתכלות זו בעיני זו – כשאיילת מבטיחה לי שמעכשיו יהיה טוב יותר, היא תשתדל עד כלות כוחותיה….והיא אכן השתדלה… 
אני יושבת לידה, ונדמה לי שעוד רגע היא תתעורר משינה עמוקה – ותאמר לי בחיוכה הנסיכי – מה קורה ? חיכית לי? למה לא הערת אותי?
ואני כבר לא יכולה לחכות לרגע הזה…- הלב שלי כבר לא יכול לשאת את משא הכאב הזה, אני קוראת את הבלוגים שלה, את נבכי נשמתה, את הקודש הקודשים שלה…- והיא כ"כ חיה למול עיני, אז למה היא שוכבת כאן כאבן שאין לה הופכין. למה??
גם האשמה נוגסת בי בכל פה -היה אסור לך לתת לה לצום, אבל אני נלחמתי איתה, בעצם לא איתה -עם האנורקסיה שבה, נלחמתי ,צעקתי ואפ' איימתי – אבל זה לא עזר, האנורקסיה ניצחה. והיא צמה. צמה ומה? …
אבל מה יכולתי לעשות? לדחוף לה לפה? 
אבל זה לא שואל אותי רשות, ואני מרגישה אשמה,בודדה ועצוב לי, כ"כ עצוב לי. בסביבה שלי- אמרו לי להמשיך לחיות, אני רוצה להמשיך לחיות אבל בלעדיה אני מתה. זה כמו שתאמרו לאדם להמשיך לנשום – בלי ראות…
או לשיר – בלי מיתרי קול,
ואני ואיילת כ"כ אהבנו לשבת בערב בחוף הים ולשיר -לאיילת היה (לא נכון -יש!!) קול צלול כמעיין, כמו עיניה הכחולות… והמון תום בראשיתי…
אני כ"כ מבולבלת, זו לא אני, נועה שכותבת, (ולכן תסלחו לי שהכתיבה ברמה כזו) זה משהי שהייתה נועה, ועכשיו דועכת יחד עם איילת.
תמיד עשינו הכל ביחד,לא?
אז אני מקווה שהירידה הזו היא לצורך עליה,
וביחד נלבלב ונפרח,
והלוואי שאת הבלוג הבא תכתוב לכן איילת, בקרוב.
ואיילת, אני מאמינה בך,
את עוד תקומי, עכשיו את נחה קצת. אבל את תתעוררי,
ותחייכי לעולם
כי את יכולה הכל….את עוד תכבשי עולם…עוד תגשימי חלומות…
באהבת אין קץ
נועה