טרשתית שקטה תרתי משמע…
אני טרשתית ללא התקפים מה שנקרה הדרדרות ראשונית מוגבלת ברגל שמאל אך משתדלת לתפקד כרגיל-מלבד בעלי אף אחד לא מודע למחלתי וכך אני עושה מהלימון לימונדה…..
אני טרשתית ללא התקפים מה שנקרה הדרדרות ראשונית מוגבלת ברגל שמאל אך משתדלת לתפקד כרגיל-מלבד בעלי אף אחד לא מודע למחלתי וכך אני עושה מהלימון לימונדה…..
מניסיון,עם הזמן מי שתמצאי לנכון יידע על המחלה ולא רק בעלך.יש מצבים שאנו זקוקים לעזרה וכך המעגל מתרחב.מובן שאין בכך שום בושה.
שחרית
- 0
- שתפו
דווחואי הרצון לשתף זה לא מהפחד מה יגידו והחשש שירחמו וכו אלא פשוט לא רוצה להדאיג את ילדיי ואת אמי הקשישה אולי אני טועה אבל זאת הרגשתי....מה דעתכם על כך?
- 0
- שתפו
דווחולדעתי ההסתרה לוקחת הרבה אנרגיות ומשאבים שנדרשים לנו וכדאי שיושקעו בדברים אחרים. לעשות כאילו הכל בסדר, לזכור אילו תירוצים אמרנו ולשים לב שאף אחד לא מבחין בחולשה ברגל, אילו דברים שלדעתי יש וניתן לוותר עליהם, לפחות בקרבת האנשים הקרובים אלינו.
מעבר לכך אני מוצא שאלו דברים שלא באמת ניתן להסתיר. אנשים הקרובים לנו מרגישים שמשהו לא בסדר, גם אם אינם יודעים לשים את האצבע במדוייק על הסימפטום אותו את חשה. אני חושב שהידיעה כי יש שם לסימפטום וכי את מטפלת בו יעזור דווקא להרגיע את אלו הקרובים אלייך. לפעמים המחשבות של מי שאינו מכיר בטרשת נ
- 0
- שתפו
דווחוהי!
אני חייבת להוסיף שיש את הסינון של לא לספר לכל אחד.למשל סבא וסבתא שלי הקשישים,למה להדאיג אותם הרי אין בכך שום תועלת.עם אמא שלי למשל,סיפרתי לה רק חצי שנה אחרי האבחון,המצאתי משהו כשהייתי מאושפזת,ומאז ששיתפתי אותה היחסים ביננו רק הלכו והתהדקו.הייתה לי חברה מאוד טובה שלאט לאט ניתקה קשר אחרי ששיתפתי אותה וזה כאב מאוד,אבל זה הפסד שלה.בעבודה הבוסית שלי יודעת אבל היא כמו חברה.בקיצור,תעשי מה שמרגיש לך טוב,
שחרית
- 0
- שתפו
דווחו- 0
- שתפו
דווחו