הקש ששבר את גב הגמל?

4.1.11-

כל דבר שקורה- קורה לטובה,אז למה אני לא רואה את זה ככה?למה?
אני כל כך רוצה להיות רגילה,בלי כל התובנות האלו,בלי כל הבגרות הזו,בלי כל השטויות האלו…רגילה,ממוצעת-אפילו טיפשה.
ככה שאם הייתי טיפשה,ממוצעת כזו (כאילו לא שאני מחזיקה ממני איזה פרופסור..) אם רק הייתי ממוצעת לא "בוגרת לגילי" אולי לא הייתי נופלת לזה אולי הייתי מקבלת את עצמי איך שאני אם הייתי קילו יותר או קילו פחות..זה לא היה כל כך משמעותי בשבילי..כל כך קריטי…אולי הייתי אוהבת את עצמי בכלל…אולי…
הקטע הוא שכל פעם יש לי פה מכשול,מכשול שבא הזמן הכי לא מתאים-או להפך-בא בדיוק בזמן?
ונשאלת השאלה איזה הזמן?באותו זמן שאני מרגישה שאפסו כוחותיי ..יודעים ,לכל בן אדם יש קו שהוא מגיע אליו,מן קצה גבול היכולת ,הסיבולת שהוא יכול לספוג מהסובבים אותו ובכלל מעצמו מהסיטואציה –מהחיים,ואני אתמול הגעתי לקצה הזה-ממש הרגשתי שעוד דבר קטן אני קמה והולכת-שנגמרו לי הכוחות הנפשיים,אזלו לי גם המאגרים ששמרתי למקרי חירום-שלא תבינו לא נכון-יש לי כוח ספיגה גבוהה,אחרת באמת שלא הייתי מגיעה למצב הזה…אבל אתמול באמת הגעתי לנקודה שבה אפסו שארית כוחותיי. גם ככה כל ארוחה היא מלחמה בלתי פוסקת ביני לבינה-ביני לביני-היא אומרת לא לבלוע ,לא להכניס עוד-זה רק ישמין אותי,יעשה עוד נזק,וההגיון הרציונאל-האני העליון –רואה את הציפיות ומקשיב למה שצריך לעשות-מודע לסקציות שיחולו אם אני לא יעשה מה שצריך.
והנפש…הנפש רק רוצה שקט…
אז אתמול אחרי הקרב בארוחה-קיבלתי עונש קלורי-ביום השלישי ברציפות!
זהו…התמוטטתי-לא יכולתי לסבול יותר-לא רציתי לסבול יותר.די!רוצה הביתה.לא עוד שעיר לעזלזל שלכם,לא עוד בובה שמקשיבה לכם.לא רוצה לשתות את זה .לא רוצה לעשות לעצמי עוד נזק .לא מסוגלת יותר!רוצה הביתה! רוצה עכשיו ללכת!תביאו את המסמכים אני הולכת .נשבר לי מפה כבר!
לא מסוגלת להכניס לעצמי עוד 350 קלוריות מיותרות! עוד עילה להשמנה.לא! לעולם לא! אז אני מתחילה לבכות ,ולבכות בוכה את הכל את כל הדקות,הימים,השבוע, שעברו עלי מוציאה את מה שספגתי ומגיעה לנקות שבר.אני הולכת מחר הביתה.אבל אני מודעת, מודעת לעובדה המצערת ,מודעת למציאות הקשה מנשוא-הביתה אני לא יכולה ללכת. להישאר פה אני יישאר.וזה כל כך כואב שזה כבר ידוע.
אז בשארית כוחותיי נגשת לחדר אוכל,אומרת לאחות איזה סוג של הרעל אני רוצה לשתות,ושותה אותו.שותה אותו ובוכה בכי ייסורים,בוכה בהיסטריה,בוכה ושונאת את עצמי שהבאתי את עצמי לפה.שהתאשפזתי שלא חיכיתי עוד קצת לרדת עוד,שלא נשארתי בבית והכל היה ממשיך כרגיל.בהכחשה כמובן-אבל רגיל.שותה ומרגישה את השומן בפה שלי,מרגישה את המחסום בלוע-לא לבלוע!!!!!בולעת-ככה שאני ארגיש רע יותר.שותה את זה מהר שאולי אני לא ארגיש,שאולי היא לא תשים לב.שאולי זה לא ישמין אותי כל כך.אבל יודעת בפנים שכל לגימה שלי זה עוד רובד של שומן עלי, עוד קילו במשקל,עוד נוכחות שלי בעולם,עוד תפיסת מקום שאני לא מעוניינת בה.כל לגימה היא התהוות שלי כבן אדם רקימה של גידים,שומן, נימים, וורידים,עצמות-אני-כבן אדם-לא סתם בן אדם, בן אדם במשקל תקין –בריא לא חולה יותר, לא רזה קיצוני,לא רזה חולני.לא רוצה!רוצה רזון קיצוני,מבהיל ,חולני,שעצם המבט עלי ייצור חלחלה לאנשים.!ככה אני רוצה.שיתרחקו כולם.
אולי כי בפנים אני רוצה שיתקרבו אלי ומפחדת,אולי כי אני יודעת שאם ייראו אותי ככה מיידית ייגשו אלי בלי יוזמה שלי,כי הרי הכי קשה לי לקחת יוזמה על החיים שלי.אולי כי זה משדר לכולם שמשהו באמת לא בסדר,שאני אבודה בתוך עצמי מרוסקת, שבורה.
ואז אולי אפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר.
אבל יחד עם זאת מודעת לכל מכשול שהם מערימים עלי,ובדיוק שאני חושבת שאזלו כוחותי,שזה הקש ששבר את גב הגמל(או הפרה לצורך העניין) שאין מצב שאני נשארת עוד שנייה פה.אני מגלה עוד שריד קטן,זעיר של כוח שנותן לי להמשיך.לא מתוך ברירת מחדל שאין לי לאן ללכת-גם..אבל מתוך אמונה שאולי-רק אולי מגיע לי משהו אחר..