מכתב לאויבת הכי גדולה שלי,

את,האויבת הכי גדולה שלי

את! את זאת שתמיד רודפת אותי! בגללך אני לא מצליחה לנשום לרגע, בגללך אני לא מגיעה אף פעם למצב של סיפוק, של אושר. את תמיד גורמת לי להרגיש שעד כמה שאני משתדלת זה לא מספיק… ועד כמה שאני מצליחה- שזה עוד כלום, לעומת כל הכישלונות שנכשלתי.
לכל אורך השנים תמיד טרחת להבהיר לי, בדרך שלא משתמעת לשתי פנים, שאני לא משהו מיוחד. אפילו לא "עוד אחת", אלא פחותה מכל בחינה אפשרית מכל אחד אחר. תמיד עודדת אותי "להתאבד" על כל מטרה לא הגיונית שהצבת לעצמך מבלי משים(איך תמיד אמרת?! "כל פסגה של הר,היא התחתית של ההר הבא") תמיד סיננת בארס "את לא יפה,לא חכמה ולא מוצלחת מספיק, ולא תהיי לעולם." ולא עצרת אותי כשהתחלתי לרעוב ולהפטר מהמעט שכן אכלתי במהלך היום, אפילו כשידעת שגם השאריות עצמן נהפכו לשאריות שהפכו לפירורים. גם כשידעת שכבר אין לי מה להוציא מתוכי.
ולא עשית כלום.
ולא ניסית להוציא אותי ממעגל ההרס העצמי. ואת היית שם. את היית איתי ללא הפסקה, ויכולת לעצור את הזוועה הזאת. פשוט לא רצית. משהו אומר לי שאפילו שאבת סיפוק מסוים מכל העסק הזה. את, זאת שאמורה להיות הקרובה ביותר, הדואגת ביותר.
את נטשת אותי,ואני נטשתי את עצמי,הפקרתי את כל מה שהיה בי.
אני לא זוכרת אפילו מתי הבנתי את זה וניסיתי להשתחרר מהכוחות הרעים שהעברת אליי. מתי בעצם עיכלתי שלהילחם בך זה בעצם להילחם בכל מה שרע. ובסוף נוכחתי לדעת שאת חזקה ממני. שהתמכרתי כבר.
לכל מקום שהלכתי, את ליווית אותי. הצל שלך היה איתי, לידי, מעליי ובאיזשהו שלב כבר נכנס לתוכי- לנשמתי….
את זאת שתמיד טרחת להוריד לי את מעט המוראל שעוד נשאר. את זאת שתמיד לחשת לי בחיוך זדוני באוזן: "נו, את לא ב-א-מ-ת חושבת שלכאן את שייכת נכון? את לא ב-א-מ-ת חושבת שאלו הם אנשים שאכפת להם ממך…!?" ותמיד הוספת אח"כ במתק שפתיים "אני אומרת לך את כל זה רק משום שאני היחידה שדואגת לך". אני אוהבת אותך, אמרת לי. ואני, עיוורת מרוב חולשה המשכתי ללכת אחרייך, וברחתי , וברחתי. מכל מקום ברחתי. נעלמתי. לעיתים עוד היו אנשים מבררים ושואלים מדוע, מה קרה… מאיפה נכנס הג'וק הזה לראש? אבל כבר היה מאוחר מדי. הלכתי אחרייך כאילו הייתי כבשה תועה ואת רועה הצאן שיוביל אותי למרעה המיוחל. רק שהוא מעולם לא הגיע. תמיד התגנבת בעורמה כשכבר הרגשתי די "מסודרת", טפחת לי קלות על הגב ואמרת "בואי, נמשיך. את גדולה מדי עליהם, הם לא ידעו איך לאכול אותך. את בסוף תיפגעי".. והאמנתי לך. ועזבתי.

ביום שבו התחלתי לפצוע את עצמי את היית שם לידי ומחאת כפיים בהתלהבות. "מגיע לך! מגיע לך!" צהלת. "ואם זה לא כואב לך כבר, תעשי יותר חזק. שיכאב." השתוקקת שאעניש את עצמי על כל רגע של אושר שניסיתי ליצור. הייתי בידייך כמו פלסטלינה רכה בלי רצונות משלה, וכל מה שרצית עשיתי. כי חשבתי שאת אוהבת אותי(לא היה שם אף אחד אחר שיאהב,שיאמר לי שאני טובה כפי שאני,שמספיק כבר,שמותר לי לנוח,שזה בסדר שיהיו לי רצונות וצרכים משל עצמי). זה מה שהיה אמור להיות. זה מה שתמיד הבטחת.
מעולם לא הרשית לי למצוא תמיכה בטיפולים השונים אליהם הגעתי. "היא לא תישאר,את לא מבינה שלא איכפת לה ממך,ברגע שתפסיקי לשלם לה היא אפילו לא תסתכל לאחור ותבדוק מה איתך,את כלום,ברגע שאת יוצאת מהחדר את מתאדה עבורה(וכמה כאב לי לגלות שבאחד הטיפולים זה אפילו התממש)זה היה משפט ששמעתי ממך פעמים כה רבות, עד שבאיזשהו שלב כבר חדלתי להאמין באפשרות אמיתית של קרבה,הכלה,נזקקות ,אהבה. ואת חיככת ידייך בהנאה ואמרת "אוו.. סוף סוף הבנת את מה שאני מנסה לומר לך כל השנים. את בלתי-ניתנת לאהבה ולתמיכה,את צריכה להיות רזה יותר אם את רוצה להיות ראויה לטיפול,נזקקת,חלשה,תלושה,מתנדנדת בין התפר העדין שבין חיים למוות. וזה לא רק בגלל הכול, זה גם משום שאת שונה. קשה לאהוב את מי ששונה". והאמנתי לך. אמנם כאב חד פילח את ליבי באותו רגע של הארה, אבל את צודקת, אמרתי לך. וענית לי "בוודאי שאני צודקת.. אבל זה לא נורא, כי אני פה. ואת יכולה לסמוך עליי שאני תמיד אדאג רק לאינטרסים שלך" אמרת וחייכת אליי בחיוך השובה שלך, זה שאי אפשר לעמוד בפניו.
והייתי שפוטה שלך. לאורך כל השנים, לאורך כל האירועים שעברתי.
תמיד היה ברור לי שזה לא הגיוני, זה לא ייתכן שטוב לי(לא מגיע לי שיהיה לי טוב,וכמה הלקאה עצמית העברת אותי ברגע שהסתנן מעט טוב לחיי). שזאת אחיזת עיניים. ושהסכין תתקע מתי שהוא. וככל שאמהר לברוח, כך אוכל להקטין ואולי למנוע את עוצמת הפגיעה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא אמרת לי פשוט "יהיה בסדר. את תסתדרי. את טובה בדיוק כמו כל אחת אחרת אם לא יותר. והאהבה תגיע, בטוח. בעצם.. תסתכלי כמה אנשים כבר אוהבים אותך ולא שמת לב!"
כי את, שאמורה להיות זאת שאוכל לסמוך עליה, גם אם הנפש הידידותית היחידה בעולם, את שהתיימרת לאהוב אותי ולהדריך אותי תמיד בשבילים הכי נכונים והכי מתוקים, את, שממך הייתי אמורה לשאוב את החוזק, את, שהיית אמורה לבנות את הביטחון העצמי שלי ולדאוג לי, את- שהיית אמורה להיות נקודת האור בחיים שלי, א-ת האויבת הכי גדולה והכי איומה שיכלה לקום לי.

כי את- היא בעצם, אני

ועם כמה שקשה לך כרגע,זה הולך להשתנות.
כי למדתי לאחרונה שמגיע לי,מגיע לי לאהוב ולהיות אהובה, מגיע לי לחוות אושר צרוף,לחייך מבלי שיכאב,להזין את נפשי וגופי מבלי להתייסר.
מותר לי להזדקק,להיתמך.
מגיע לי שיחבקו אותי גם אם אני עולה במשקל,ולא מרגישה ראויה לכך.
אני ממוטטת נפשית,הטיפול נוגע במקומות שמעולם לא נגעתי,מנגנוני ההגנה שלי זועקים,נלחמים על עוד טיפה של קיום מוטרף שכזה,על כהות חושים,שאפשרו את הקיום שלי עד היום.
אני בשלב מכריע-האם אצליח ליצור בסופו של דבר ליצור את החיבור הקוגנטיבי והריגשי גם יחד? האם אלמד לתת מקום לכל הכאב וללמוד לחבק את מי שאגלה שאני?או שהמצב יגרום לנסיגה במצבי,עד כדי הידרדרות נוספת?
נסיקה או נסיגה??
אני חייבת להצליח.אני חייבת לנצח.לא יודעת מה יקרה בסוף,אבל יודעת,שלראשונה בחיי, אני צועדת בדרך הנכונה,רועדת מפחד בכל שביל,בכל יום מחדש,מנסה לקבל את השינויים המתחוללים אל מול עיניי,לסמוך,להישען, לבכות,להרפות ולקוות שזה יצליח הפעם ליצור מציאות שונה, שתהיה הפעם יותר מרק הישרדות של "להרים את הראש מעל פני המים בכדי לא לשקוע".