אני מצטארת על המעשים שלי

עכשייו אני מבינה שבייעה שלי כשאין לי סימפטומים עכשיו אני מתחילה להיות לפעמים אגוצנטרית . זה מפריה לי ביחסים עם הענשים. הם חושבים שאני מקבלת לו מספיק תרופות. ואני יכולה לשלות ברגשות שלי. אני לו תאמיד מתנהגת יפה,\ אבל תגיד לי שפגעתי בך, תזבירי סוף סוף, על תיתני תרופות עוד ועוד – זה גוף שלי, זה חיים שלי. אני רוצ מישפחחה שלי, ילדים,, אני רוצה לעבוד ולפרנס את עצמי, וגם אני רוצה להמשיך לנהוג את האותו. חלמתי מילדות על נהיגה. ובגלל שקול הן פחדתי מהטסטלו יכולתי לעשותרשיון הרבה זמן. ובמאת אחרי אישפוז וגם שיקום סמתי התחלתי לנהוג. הייתי בלי טרופות, עשיתי הכול לבד, קיבלתי גם עבודה , הבסקתי לעשן. הכול עשיתי לבד בלי תמיכה ובלי תרופות. אחרי שנה נפלתי. הגעתי למחלקה עם יומן אכילה פאם רישאונה וביקשתי על העזרע ודוקטור היסכימה לעזור לי. אמרה שהיא לא תעזוב לי והיא במאת עזרה לי להפסיק עם הסימטומים. עבל גם אני להמשיך מאקבים בטיפול תרופתי איתה ולא יודאת איך לעשות את זה כי אני מתביישת על ההיתנהגות של י, על המעשים שלי .