הכנעת הגוף בהפרעות אכילה- פתרון נשי ייחודי

השבוע דנו במרכז במאמר שרציתי לשתף בדוגמא קלינית קצרה של טיפול אשר לקוחה מתוך המאמר. המאמר מציג התייחסות להפרעות אכילה מגישת פסיכולוגית העצמי להפרעות האכילה. פסיכולוגית העצמי היא זרם בפסיכולוגיה שמבוסס על המשנה של פסיכואנליטיקאי בשם קוהוט. לפי הפסיכולוגיה של העצמי האדם זקוק, לאורך כל חייו, לקשרים בין אישיים, שייתנו מענה לצורכי העצמי. היא רואה כמטרה טיפולית את החיפוש האמפתי של המטפל אחר האמת הסובייקטיבית של המטופל והבנה של החסרים שלו והכמיהה להשלים את הצרכים הלא מסופקים עד להפנמתם בתוכו.

פסיכולוגית העצמי ממשיגה את האוכל או ההמנעות ממנו כממלאים בהפרעת האכילה את מקומו של אחר משמעותי שהוא חלק מהעצמי, כגון הורה. בשלבים מוקדמים ההורה החזק, המרגיע ומווסת, המקבל והמאשר את ייחודיות הילד, נתפס בחווית הילד חלק מהעצמי שלו. כך בהדרגה הפונקציות האלו מופנמות בתוכו. פסיכולוגית העצמי טוענת שאצל הסובלות מההפרעה תחושת הניצחון וההישג מאי האכילה או ההתמלאות המרגיעה מהאוכל ממלאות פונקציה באחר כזה שהיה חסר להן. בטיפול נעשה ניסיון לחזק מעבר מהתלות בהפרעה ליחסים עם אחר אנושי. המטפל מתפקד כאחר כזה שלוקח אחריות ושניתן להישען עליו כדי שבהדרגה תוכל להבנות הפונקציה הזו בפנים.

תיאור מקרה

בוני, בחורה בת 22, הגיעה לטיפול עם סימפטום של חולשה בשרירים, שימוש במשלשלים (עד 65 ביום) והקאות – "המקום היחיד שבו אני יכולה להיות הוא השירותים". בוני לא הסכימה ללכת לרופא אך גופה זעק לעזרה. כשמצבה הלך והדרדר, המטפלת ביטאה ישירות את דאגותיה ותבעה שתביא את אביה שמיד לקח אותה למומחה. התערבות זו הייתה משמעותית בטיפול- ולמעשה ענתה על הצורך של בוני שהמטפלת תחזיק את צרכיה הגופניים ותתבע את הטיפול בהם. לבוני היסטוריה משפחתית קשה- אב חורג אלים ואם מכורה, כשהיא זו שמגיל ילדות טיפלה באחיה הקטן ובאימה. העמדה ההורית הייתה המרכיב הדומיננטי בתפיסת הערך העצמי שלה. בוני סבלה מ'אשמה של ניצולים' כשעזבה את הבית שבו נותר אחיה הקטן.

מתארת שנאה לגופה מגיל 6. בטיפול הצליחה להבין כיצד ההפרעה היוותה אפשרות לניתוב וניתוק הזעם והאשמה כמו גם דרך להפרד מאימה ומאחיה. ההפרעה אפשרה לה באופן פרדוקסלי להעניש את עצמה ולהרגיש חזקה וחיה במקביל. מגיל צעיר החליטה שלא תבקש דבר כי צרכיה לא נענו. בהתאם לכך, היא הרגישה חזקה וטובה כשלא אכלה ורעה וחלשה כאשר אכלה. בהדרגה בטיפול, היא הרשתה לעצמה לבטא את הרעב הרגשי, לתמלל את מה שקודם התבטא רק דרך הגוף. ההישענות על המטפלת גברה והתלות באוכל ירדה. בנוסף עלה זעם על האב ותחושה שמגיעים לה דברים.

המטופלת העלתה תהייה: "מה הייתי עושה אם לא הייתי מכלה את הזמן במחשבות כמה נורא הגוף שלי?", ואמרה מיד "רוצה דברים". המטפלת מתארת מעברים חדים אצל בוני בין לא לרצות כלום ללרצות, במקביל למעברים שהמטפלת עצמה חוותה בין הזיכרון והשכחה של ההתעללות של בוני בגוף שלה מחוץ לטיפול. בתקופת הטיפול בוני המשיכה עם המשלשלים וההקאות. פעם, כשהמטפלת "התעוררה" ממצב שכחה, היא סיפרה לבוני על הקושי שלה לזכור את מצבה הגופני שלה ושהיא יכולה כך אולי יותר להבין את החוויה שלה, של שתי עמדות נפשיות מפוצלות. הן דיברו על הדימיון בין ההזנחה של המטפלת לזו של משפחתה. הן דיברו על אותה הזנחה שהובילה אותה לצורך להיות חזקה ובלתי תלויה ועל המצוקה שהעמדה הזו גורמת לה. בהמשך, בוני תיארה רגע מבעית כשקלטה עצמה במראה בטעות אחרי מקלחת ונראתה לעצמה לא שמנה, חשה מבוהלת ובודדה בלי מעטה האובססיה המארגנת, בלי מקום להכניע את את צרכיה. הטיפול המשיך במסלול שזגזג בין רציה וחוסר רצייה אבל בכל זאת התקדם בתנועה איטית קדימה.

דיון במקרה

העבר של בוני כמו של בעלי הפרעת אכילה אחרים כלל חסך רגשי משמעותי שדחף אותה למשטר אכילה נוקשה ושליטה עצומה בגוף. ההפרעה נתנה לה תחושת זהות חזקה ומספקת. לא להזדקק למזון פירושו לא להיות תלויה באיש וכך להמנע מהסיכון שבחשיפת הצרכים שיותקפו או יזנחו. הרחקה של הצרכים אל הגוף איפשרה לה לחוות אותם כלא אני ולשלוט בהם. בנוסף, זה אפשר הגנה על האם שלא להעמידה במבחן בו תיכשל בהתמודדות עם הצרכים של בוני. ההפרעה שימשה באופן פרדוקסלי גם כדרך לסיפוק צרכים וגם לשליטה בהם והענשה עצמית עליהם.

המערכת הסגורה הזו תפקדה עבורה וכך חווית התשוקה נעלמה היא התקשתה לפיכך לפתח קשר עם המטפלת שיש בו ביטוי של צרכים ראשוניים. עם התקדמות הטיפול המשאלות הילדיות החלו להופיע ומושא ההעברה החל לנוע מהאכילה וההפרעה אל המטפלת – מעבר מביטוי גופני למילולי. המקרה גם מדגים דינמיקה ייחודית בין החוסר נזקקות /נזקקות של המטופלת לבין התחושות של המטפלת שנעו בין דאגה ורצון לשלוט בסימפטומים לשכחתם ושקיעה בכביכול בעבודה פסיכואנליטית משותפת. מתוך הפיצול שלה הצליחה המטפלת להבין את המטופלת טוב יותר ולעבוד על האינטגרציה- אפשר להיות חזקה ונזקקת בו זמנית, לרצות עזרה והערצה במקביל וכך בהדרגה המטופלת הצליחה לשלב את הרעב שלה בחיי היומיום ובמי שהיא.

מה דעתכם על התפיסה הזאת את ההפרעה? האם מעוררת הזדהות?

אני מזמינה אתכם לחשוב על המקרה ולהגיב, כל שעולה בראש.