מבט החוצה

 
מסתכלת מסביב.
והרגע הזה נקי כל כך
והעיניים נוצצות
ולא מהתרגשות כזאת,
של יצירה
אלא מהדמעות
הלא רצוניות
שיוצאות לך
כשאת מקיאה.

ומבט אוהב כל כך,
מסמפט.
ואמת פשוטה כל כך,
בלתת.

ואז את מתאפסת.
נזכרת ברוע
נזכרת מי
אוייב
מי אוהב
מי עוזר
ומי
חבר
ושוכחת.
כל הזמן הזה
עדיין שוכחת.
מי את.
את ההשתקפות
של מי
ראית היום במקלחת.

ואת לא יכולה
לשנוא אותם
כמו שאת שונאת
את עצמך
שנים ניסית
ונכחת שוב ושוב לדעת
שזה לא הולך
אז את מחייכת
את החיוך שלך
שצבוע במסכות
ומתפללת
משום מה,
עדיין מתפללת
ליום שהם יצליחו
לראות.