איפה את היום?

ניסיתי לחפש את עצמי, אך לא מצאתי. תועה בסבך הבלבול, מדדה בין ייאוש לחוסר תקווה, עייפה. רגליי מבקשות למעוד, להפיל את גופי ועימו את העול הכבד המוטל על נפש שותתת דם.
להיות במצב מאוזן. לתת לחוסר האיזון להפר סטטוס קוו מתעתע. לצרוח את זעקתי, בלי מילים, בלי אותיות, בלי קול. לתת לדמעות לזלוג, כך סתם, לפרוק מכאוביה של נפש מיוסרת שאבדה.
ניסיתי לחפש את עצמי, אך לא מצאתי. כלפי חוץ – הכל נראה מושלם. גיבורה אמיתית, שנלחמת, נאבקת (עד טיפת הדם האחרונה?). אך מה יקרה כשהתמונה הורודה תתנפץ? כשאודה בקול רם – אני עדיין שם! עדיין שם! באותו מקום חולה בו הייתי טרם האשפוז… באותו מקום המבקש מפלט בהרעבה…  מקום המזין את עצמו באמצעות אינפוזיה של חולי, מהולה ברסיסי שפיות אחרונים.
קצבת חודשי האשלייה הסתיימה. נותרו פירורי אנרגיה אחרונים שמאפשרים לי להמשיך בהעמדת הפנים… רק עוד קצת…
מושיטה ידי, כמקבצת נדבות.
ממתינה למטבעות החסד האחרונים.
מנסה לחפש את עצמי, לחפש אותה, לחפש את מי שהייתי, את מי שאהיה.
אבודה.