מצד אחד משהו משמח ומצד שני חרדה

חזרתי לעבודה הזמנית שלי.קיבלו אותי בחזרה עד שלא אמצא משהו יותר מתאים לי.
השבוע גם התמודדתי עם עוד סימפטום של ההפרעה  (ככה לפחות קוראים לזה כל המטפלים שלי). כבר שלושה ימים אני לא לוקחת שמן פראפיני. לקח לי שלושה חודשים שאחרי האישפוז להתמודד עם זה והצלחתי. למרות שעדיין השארתי אותו בבית שלא אהיה בלחץ. אבל הצלחתי לעשות את זה וזה לא כזה מפחיד כמו שחשבתי! כמו שאמרה דיאטנית שלי הייתי צריכה פשוט לקפוץ למים ולנסות.
כתבתי מכתב למטפלת שלי. זה היה קשה.זרקתי המון דפים עד שהצלחתי.זה נראה כמו מכתב פרידה.אני מרגישה כאילו זאת תהיה פגישה האחרונה שלנו, כי  במכתב הזה רשמתי מה אני מרגישה כלפי המטפלת שלי. ולא רשמתי את זה בכוונה לפגוע אלא שהיא תדע (למרות שהיא מנחשת אני מניחה).כשרשמתי אותו בכיתי.בכיתי מפחד, מכאב ומחוסר אונים וגם תיארתי שאני מביאה לה אותו ואיך היא מרגישה עם זה.באמת שאין לי שום כוונה לפגוע בה או להעליב.אני פשוט חייבת להוציא את זה.אני רוצה לשנות את הגישה שלי אליה, אך לא מצליחה.פשוט זה מהשרשמתי גם.גם רשמתי שאני זקוקה לעזרה. אני מרגישה ממש חרדה על מה שיהיה אחרי המכתב.אולי היא לא תרצה אותי. אני רק יודעת שהיא משתדלת, באמת מששתדלת…
ועכשיו אני לא יודעת האם כדאי לתת לה את המכתב …אולי לא…אני פשוט מפחדת!!! אני מרגישה שאני תמיד רק מסבכת את הכל!!!