למה אני שונא את הפרסומת של האוניברסיטה הפתוחה

שלום לכולם, לא יכולתי שלא להסב את תשומת ליבי לפרסומת שמשודרת מזה מספר חודשים בטלוויזיה ובתחנות הרדיו השונות: "יש לך הרבה פוטנציאל, לא חבל?". הפרסומת אמנם חביבה, וקולעת למטרת המפרסמים, אולם אני מוכרח לציין שבכל פעם שאני שומע אותה מתחילים לתקוף אותי פלאשבקים (לא נעימים כ"כ) מתקופת בית הספר.
בחרתי לשתף אתכם בתכנם של פלאשבקים אלו, ועל כן הרשו לי לחזור מספר שנים אחורה אל אותן אספות הורים מייגעות שלרוב נראו בצורה הזו:

מורה – חנן הוא ילד מקסים ומאוד נחמד.
הורים (בד"כ אימא) – תודה רבה (ומחייכים).
מורה – לרוב הוא משתתף בשיעורים ואין לו בעיות משמעת.
הורים – ממשיכים לחייך….
מורה – אבל… לרוב הוא לא מכין שיעורים והציונים שלו במבחנים מאוד נמוכים.
הורים – (החיוך נעלם). אוקי, מה אפשר לעשות ?
מורה – הוא צריך לשבת יותר על השיעורים, אולי כדאי שתשבו איתו יותר על השיעורים בבית ואולי כדאי לקחת מורה פרטי שיעזור לו.
הורים – אבל כבר יש לו !!!!
מורה – לחנן יש הרבה פוטנציאל, חבל שהוא לא ממש אותו.

המורה בסיטואציה הזאת השתמשה בשיטת הסלאמי (= מתחילים במחמאה, ממשיכים בציון הדברים הרעים ומסיימים במחמאה). חשוב לי לציין שהציטוט שהבאתי למעלה הוא עוד נחשב טוב !!!! היו מורים שסיימו את המשפט: " לחנן יש הרבה פוטנציאל, רק חבל שהוא לא ממש אותו בגלל שהוא עצלן". מיותר לציין שאותן מורות לא שמעו מעודן על שיטת הסלאמי.

זה לא שהמורים לא רצו לעזור לי וויתרו עלי לחלוטין (לפחות רובן). אבל הן שייכו את הקשיים שלי לעצלנות. הן שייכו את הקשיים שלי לעצלנות בגלל הדואליות שהייתה לי במהלך שנותיי במערכת החינוך. במקצועות הומאניים (שאהבתי) הייתי מוציא ציונים טובים, ואילו במקצועות ריאליים (ששנאתי למקצוע זה מלווה אותי עד היום), הייתי נכשל באופן קבוע ומגרד את השישים באופן תמידי. להוסיף חטא לפשע, הייתי ילד שקרא הרבה ספרים (ועדיין אוהב) וכאשר הייתי משתתף בשיעור הייתי מבין את החומר הנלמד, ואז כשאני מגיע למבחן הכול הולך לעזאזל.

הכעס שלי כלפי המשפט הזה נובע מכך, שבמהותו המשפט מהווה האשמה כלפי הילד שהוא לא מתאמץ ואם הוא היה מתאמץ אז הוא היה מצליח. אבל, אלוהים וכול רוחות השמיים עדים לכך שכן הייתי מנסה (במקרה שלי) ללמוד ולהצליח, והייתי יושב שעות לפני המבחן ומנסה ללמוד ולהצליח במבחן (כן כן, גם במתמטיקה). ההורים שלי (בהשפעת המורים), חשבו שאני לא מתאמץ מספיק והעמיסו עלי במורים פרטיים ובעונשים. ואני הייתי מקבל את הדין בהכנעה וממשיך לספוג את המשפט הזה ולהפנים אותה לתוך תוכי.

הישועה שלי הגיעה בדמות המורה לביולוגיה בכיתה י"א אשר שמה לב לכך שכאשר אני משתתף בכיתה אני יודע את החומר ואילו במבחן אני נכשל באופן תמידי (הריטואל הקבוע). ואז ביום אחד, באמצע בוחן שנערך בכיתה היא קראה לי ואמרה לי להישאר לאחר השיעור כדי להיבחן. באותו בוחן, שנערך לי בע"פ קבלתי 80. מאותו רגע קיבלתי הקלות במבחנים השונים שנערכו לי בביה"ס ונאמר לי שכדאי מאוד שאני אפנה לעשות אבחון פסיכו-דידקטי בכדי שאוכל להשתמש באותן הקלות בבגרויות. זה לא שפתאום הפכתי לתלמיד שקיבל מאיות אבל הציונים שלי החלו לעלות לאזור השמונים (פלוס מינוס, תלוי במקצוע). ההורים שלי לא הבינו על מה מדובר, ולא הבינו מה זה האבחון הזה. הם היו שרויים תחת התפיסה שאני לא מצליח בגלל שאני מתעצל ולא אוהב ללמוד בגלל המנטרה הקבועה שנשמעה ע"י כול המורים לאורך שנותיי במערכת החינוך.

המשפט הזה שאם תתאמץ תצליח, המשיך ללוות אותי במשך חיי הבוגרים עד לשנותיי באקדמיה. כאשר, גם שם נתקלתי בקשיים רבים במבחנים. המצב השתנה עבורי, כאשר לפני חמש שנים התחלתי לעבוד במרפאת קשב וריכוז בניהולה של ד"ר איריס מנור. היא אמרה לי שיש לי הפרעת קשב וריכוז ודחקה בי לעשות אבחון. אני מצידי חשבתי, "אין מצב שיש לי הפרעת קשב וריכוז, אני סתם עצלן". מיותר לציין "שעברתי" את האבחון ולאחר זמן מה התחלתי לקחת רטלין (לקח לי עוד זמן מה לעכל את זה שבאמת יש לי הפרעת קשב וריכוז ואני לא באמת עצלן).

אני מודע לכך שאני נמצא במצב טוב בגלל שלא וויתרתי לעצמי, ושהמשכתי להתעקש ולא לוותר חרף הקשיים הרבים שליוו אותי וחרף תחושת הכישלון הקבועה שריחפה מעלי. הכישלונות הללו הקשיחו אותי והפכו אותי לאדם עקשן שלא מוותר על משהו שהוא רוצה. אני יודע את זה בגלל שאני רואה כמה אנשים מסביבי שוויתרו והתייאשו (ועל כך אני מודה להורי שלימדו אותי להיות עקשן). בנוסף לכך, אני מודה למזלי הטוב על כך שהתחלתי לעבוד במרפאה ושמישהו שם לב לקשיים שלי ושם את הכותרת של "הפרעת קשב וריכוז" לקשיים שחוויתי.

לסיכום, אני לא מאשים (לגמרי) את מערכת החינוך ואת ההורים שלי. אלא שעליהם לשים לב ולראות כול תלמיד בצורה פרטנית ולא כחלק מכיתה שלמה שבה יש תלמידים טובים ויש תלמידים חלשים (ולעסוק רק בנושא הציונים). אלא, לנסות לבדוק כיצד אפשר לגרום לכול תלמיד להצליח בדרך שלו (כמו שהמורה שלי לביולוגיה עשתה). אבל אין מה לעשות, בתקופתי לא הייתה את אותה מודעות כמו שיש היום ולהורים (שלי לפחות) לא הייתה בכלל מודעות לנושא. אני שמח שהיום יש הרבה יותר מודעות לנושא ומערכת החינוך מודעת לנושא של קשיים לימודים ושל הפרעת קשב וריכוז ומנסה לטפל בנושא. אך הדרך עוד ארוכה, וראשית (לדעתי) יש להפסיק את המשפט המקולל הזה שבסופו של דבר משפיל את התלמיד בעל הקשיים וגורם לו לדימוי עצמי נמוך שמלווה אותו לאורך שנים רבות.

נ.ב.

לדעתי יש להוסיף קריטריון חדש לאבחון להפרעות קשב: "כמה פעמים שמעת את המשפט, יש לך פוטנציאל, חבל שאתה לא ממש אותו".